אז איך אני אנהג?

תבוא, אבל בלי העיניים

שאל וצחקנו, ואז אמרתי גם בלי הקול המשומן שלך.

אז רק עם הסנדלים? שאל. הקול שלו בטלפון נשמע רחוק.

לא ראיתי אותו שנים.

אמר: אולי ניפגש.

לא, לא עכשיו, כל אחד כבר במקום שלו, אמרתי.

אני לא! אמר.

אז לא. אבל בכל זאת צלצל למחרת ושאל אם יכול לקחת את הפונטו

שלי, כי שלו נתקעה, אמרתי שכן, היא בלאו הכי עומדת למטה, אבל

שלא יעלה. כי יש לי חרדה. הוא יודע שחוץ מגֶנים והורמונים יש לי

גם את כפתור החרדה. והוא נלחץ מהר מאוד. כשיש פיגוע מיד נלחץ

הכפתור. בראש שלי מסתחרר כמו בבלנדר, הילד, איפה הוא מסתובב?

והמסכות? ואז קופץ הכפתור למעלה. אני יורדת לפארק, רצה מהר,

שעה, עד שהגוף שלי עייף, העורף נשטף זיעה, השֵׂער הקצוץ דבוק

לח לקרקפת. אני נושמת ונושפת, מוציאה אוויר ושואפת את הארובה

של רידינג והבטן כבר כואבת לי. ואז לאט עוצרת, הליכה מהירה.

כפתור החרדה נעצר.

קבענו למחר.

נפגשנו בעיר. הוא היה לבוש במכנסיים קצרים, חולצת טריקו, סנדלי

אצבע, בא עם הידיים, העיניים והקול שלו. הוא גבוה, ויש לו טיק

בעין ימין. הסתכלתי בו. כבר שנים אחדות שלא ראיתי אותו. בדקתי

את העיניים, וזו עם הטיק, השפתיים, הוא חייך, השיניים. השפם היה

חדש. השֵׂער היה דליל יותר.

אמר: ככה תסתכלי עלי כל הזמן?

כן.

ואז אמר: אולי נגיד משהו.

אתה יודע בזמן האחרון כואבות לי השיניים.

אמר: אני מצטער לשמוע.

ידו אחזה בכף ידי, חמה ולחה, אני מכירה טוב את הלחלוחית הזאת

מההתרגשות שלו, ופתאום התמלאתי שמחה. הלכנו, כמו פעם, מנסים

לא לדרוך על קווי המרצפות. מדי פעם הסב את ראשו אלי וחייך.

היו לו נשים בכל מקום היה אומר. הוא מבולבל עם הרגשות.

אמר שהוא צריך לטעום הכול, אכול ושתה כי מחר תמות.

כל אחת עושה לו משהו אחר. לא, עם אשתו אין לו בעיה. לפעמים גם נדמה לו

שהוא אוהב אותה. והוא גם אוהב להסתכל עליה. זה חשוב. אתה

בבית עם מישהו, ותאר לעצמך שהוא מגעיל אותך? תחשבי שלא היה

לך נעים להסתכל על מי שחי אתָך? ה"מישהי" שהוא אִתה עכשיו, לא

להזכיר שמות, ובכלל לא חייב להיות שכל מה שהוא אומר לי אמִתי,

יש לה מותניים בדיוק כמו שהוא אוהב, ועכוז, היא באה לפעמים עם

החברה שלה, ואז הוא חוגג. הוא יכול להגיע להתרגשות הכי גדולה

שלו ככה. רק דרך הגוף. וחוץ מזה הוא חושב שהוא מבולבל ברגשות.

והג'ינג'ית שהכיר עכשיו, אז מה? אסור לו? בסוף מצטערים על מה

שלא עושים. היא גדולה, אבל יש לה גוף מוצק, עם שֵׂער מקורזל, גם

שָמה, היא מטריפה אותו. שקר, אמר, כל החיים שלנו זה שקר.

את כל זה אמר לי בדרך בין מרצפת למרצפת, נזהרים לא לדרוך על

הקווים, אבל את המונולוג הזה הכרתי היטב. החידוש היה שהוא רוצה

לחזור. כשאמר את זה דרכה כף רגלי על הקווים. קפץ הכפתור.

ירדנו לאכול על החוף ליד הדולפינריום. חלון גדול נפער אל הגלים

והמים הגיעו כמעט עד לגדר האבן שהקיפה את המסעדה, חושפים

שוניות סלעיות. הזמנתי דג אפוי וסלט ירוק עם גבינה ליד.

אמר, אני צריך חלון לחיים שלך ושלי.

הים היה נרגש ובמרחקים גל גדול שטף גולש אמיץ. שנינו הסתכלנו

לכיוון האופק. התאמצתי כי אני לא רואה טוב באור והאופק בלתי

נתפס. רגליו הארוכות והשזופות נמתחו בעצלות מתחת לשולחן,

מפשקות את ברכי באותה חופשיות של פעם כאילו הגוף הזה שלו

מאז ומתמיד. גל חום התפקע במעלה בטני בדיוק מעל הערווה, מעיר

את הרטיבות בין ירכי והן נפשקו. ידו רפרפה על אמת ידי עולה אל

מרפקי ואל כתפי ושדי כבר מגורים זוכרים את המגע והריח.

חשבתי שאתך תמיד אחיה, אמר, אם היית מסכימה, אז זה מה שהיה.

ומה היה יוצא מזה? שאלתי.

שום דבר יצרני, כלכלי, אם לזה את מתכוונת, אמר וצחק.

על מסך הטלוויזיה מעל דלפק המשקאות הופיעו פניה של קריינית

החדשות שהודיעה כי עיראק שבה ואומרת שתרוצץ את ראש התוקף

וכי תתקוף גם את ישראל.

נלחץ הכפתור. לאן ניסע? עוד לא החלפתי את המסכות, והילד?

והחיסונים?

סלט הירקות שהזמנתי הקדים את מנת הדג ונחת אל השולחן.

התחלתי לנבור בחשדנות עם הסכין והמזלג בין עלי החסה הבוהקים

מוודאת שלא מסתתרים בשביליו זוחלים לא רצויים.

משעמם לך? כבר? מה? מה משעמם לך? הסלט משעמם?

בדרך חזרה למכונית הוא פתאום חיבק אותי ונצמד. אני גמישה,

התקפלתי מתוך היד שלו. הוא חייך, העיניים שלו נצמדו אלי. ואז

במכונית הוא, בזריזות, שלח את ידו מתחת לחצאית שלי. תעיף אותה

כבר אמרתי.

לאן להעיף? מהחלון?

אמרתי לך, תבוא בלי הידיים והעיניים.

ואיך אני אנהג?