הפריטו את האכיפה

צרכן שייכנס לחנות או לבית עסק כלשהו ותבוצע כלפיו עבירה של הטעיה, יוכל להתלונן במשרד המסחר, התעשייה והתעסוקה (תמ"ת), ואם יימצא בעקבות חקירה כי אכן התלונה מוצדקת, יוכל התמ"ת להגיש כתב אישום ולקוות שבית המשפט יחייב את בית העסק לשלם כקנס לפחות חלק מהסכום המרבי שהחוק מאפשר להטיל עליו – 182,700 שקלים.

זה גם מה שיהיה צפוי לבית עסק אם לא נתן לצרכן תעודת אחריות למוצר שרכש. ומה יעלה בגורלו של מי שגודל האותיות בחוזה אחיד אשר עליו החתים את הצרכן היה קטן מדרישת החוק? סוחר כזה מסתכן בקנס של 78,300 שקלים. לא רע כמקור הכנסה למדינה.

אבל, לא זה יהיה המצב אם העוולה שבוצעה כלפי אותו צרכן – באותו בית עסק – היא מסוג אחר. על פי החוק, חובה להציג בבית העסק מודעה המפרטת את מדיניות החזרת המוצרים שם. היה ולא הוצגה מודעה כזאת, קובע החוק כי הצרכן זכאי להחזיר את המוצר ולקבל את כספו בחזרה תוך 7 ימים, בדרך שבה שילם. ואולם, אם בית העסק אינו פועל על פי אותה מדיניות שמפורטת במודעה, או שסירב להחזיר לצרכן את כספו במקרה שכלל לא הייתה מודעה, לא תהיה לצרכן האפשרות להתלונן בתמ"ת, ואם ירצה למצות את זכויותיו, ייאלץ לתבוע בעצמו.

למה, בעצם?

כאשר נחקק בשנת 2005 התיקון בעניין חובת הצגת מודעת מדיניות החזרת מוצרים, לא נחקקה בסעיף העונשין בחוק, זה אשר קובע איזה עונש צפוי בגין איזו עבירה, הוראה המתייחסת להפרת חובה זו. כתוצאה מכך, אי-הצגת מודעה כזו, אי-הצגתה על פי דרישות החוק ביחס לגודלה ולמיקומה, או אי-עמידה במה שכתוב בה אינן מהוות עבירה פלילית, וכל מה שנותר לצרכן כועס הוא לפנות לבית משפט על מנת שזה יסייע בידו.

הלכה למעשה זו הפרטת האכיפה, דבר שהוא – במדינה מתוקנת – מחובתה של המדינה, כחלק מאחריותה כלפי אזרחיה. אך לא זו בלבד שהמדינה אינה מנסה להצניע את התנערותה מחובותיה כלפי אזרחיה, היא אף מתגאה בכך. הנה למשל ציטוט מדברי ההסבר להצעת חוק שבאה לתקן את חוק הגנת הצרכן כך שצרכן יוכל לקבל מה שמכונה "פיצוי לדוגמא", או "פיצוי עונשי", עקב התנהגות בעייתית של סוחרים: "מטרתה של הצעת חוק זו היא לעודד אכיפה 'פרטית' בידי צרכנים, של הוראות חוק הגנת הצרכן...".

וכך, וברוח זו, בתמ"ת ובמשרד המשפטים העדיפו שלא להפוך את כל סוגיית מודעת מדיניות החזרת מוצרים למעשה פלילי. שכן, אילו הייתה זו עבירה – בדומה להפרת שאר הוראות חוק הגנת הצרכן – היה התמ"ת נאלץ לפעול לאכיפת החוק ולהענשת העבריינים. אך מה יותר פשוט מאשר להתנער מחובה זו, ולהשאיר לצרכנים להתמודד עם מה שמעוללים להם סוחרים.

אלא שבדרך לאנחת הרווחה על העבודה שלא יצטרכו לבצע – ותת-האכיפה החמורה בתמ"ת אינה בגדר סוד, וגם מבקר המדינה כבר נדרש לה – שכחו שם דבר פשוט והגיוני. בואו נחזור לפסקה הראשונה. שם הצבענו על מקור ההכנסה הלא מבוטל שטומנים סעיפי החוק לטובת אוצר המדינה. החוק קובע קנסות גבוהים למדי עקב הפרת הוראות חוק הגנת הצרכן. לכן, גם אם המדינה תשקיע זמן ומשאבים בעצם תהליך החקירה וההעמדה לדין, הרי שמבחינה כלכלית היא עשויה עוד להרוויח מכך.

חישבו כמה בתי עסק מפירים, כדבר שבשגרה, את חובת הצגת מודעה שכזו, ודמיינו כמה מהם עושים כל שביכולתם כדי להיפטר מצרכן שעומד על זכויותיו. אם יהיו צרכנים שלא יוותרו, יגישו תביעות לבתי המשפט ויזכו – הם אלה שייצאו נשכרים מכך, ולא אוצר המדינה.

כדאי להזכיר לשר התמ"ת, אלי ישי, המתנאה בהיותו "שר חברתי", כי מי שבעיקר צפוי להיפגע – ואף נפגע – ממדיניות ההפרטה הזאת, הם דווקא מי שפוטנציאלית נמנים עם צאן מרעיתו וציבור בוחריו. לא קשה לנחש כי הנמנים עם השכבות החלשות לא יהיו בין אלה שיידעו איך לפנות לבית משפט, או שבכלל יידעו מה זכויותיהם בהקשר זה.

לכן, עוד לא מאוחר: בכל רגע נתון יכול השר ליזום תיקון לחוק הגנת הצרכן שיהפוך מעשה זה לעבירה פלילית, מה שיחייב את התמ"ת לפעול להענשת עבריינים. ואם חרד השר מההשלכות התקציביות של התיקון, למשל הצורך לגייס עוד חוקרים ותובעים, הרי כבר אמרנו: הקנסות יוכלו לממן זאת, ואף להוות מקור הכנסה נוסף.

הכותבת היא עורכת דין המתמחה בנושאי צרכנות