שוב מתקרב לו חיידק השלום

את תנועת היד הזאת אפשר לראות בקרב שרי ממשלה, חברי כנסת, עיתונאים ואזרחים רבים. אל תדאגו, מרגיעים אותנו שרי מפלגת העבודה, זו שנשאה פעם את דגל השלום, לא ייצא מכל השיחות האלה שום דבר משמעותי. פקידי לשכת ראש הממשלה לוחשים בכל אוזן, בעיקר זו הימנית, כי אין סכנת שלום, גם לא חלילה הסכם, לכל היותר מין הצהרה מעורפלת.

חלקים גדולים בציבור ובתקשורת מאמצים ברצון את הסקפטיות ואף מוסיפים, כמעט בהנאה, מידות גדולות של ציניות. אין סיכוי שיגיעו לשום הסכם עקרונות, שהרי הפערים כל כך גדולים. ירושלים? אולמרט לא יוותר. פליטים? אבו מאזן לא יתפשר. גבולות? המתנחלים לא יתנו. ביטחון? הפלסטינים לא מסוגלים. ארה"ב? בוש כבר ברווז צולע.

אז, לכאורה, תנועת היד המבטלת עושה את שלה. אין תחושה של רגע היסטורי, הכיכרות לא יתמלאו במפגינים בעד או נגד, אפשר להעביר את החודשים הבאים בשלום, שהרי השלום לא מתקרב. אלא שכל זה הוא רק לכאורה.

אם הפסגה תצליח יבוא המפנה ההיסטורי - אם יגובשו עקרונות הסכם הקבע, אם יפתח משא ומתן על פרטי סוגיות הליבה. אבל יכול מאד להיות שהספקנים והציניקנים צודקים. הסכם לא יושג והפסגה תיכשל. אלא שגם במקרה כזה, עלול לבוא המפנה ההיסטורי, והפעם לרעה.

בנאומה בניו יורק ב-24 בספטמבר האחרון אמרה שרת החוץ ציפי ליבני: "הזמן הוא עכשיו. ניתנה לנו ההזדמנות ההיסטורית להפוך את חזון שתי המדינות למציאות. הדורות הבאים לא יסלחו לנו אם ניכשל".

היא צודקת. גם הדור הנוכחי לא יסלח, כי מחיר הכישלון עלול להיות נורא. הפלסטינים שוחרי השלום – והם הרוב בצד שלהם – יטענו שאין להם פרטנר בצד הישראלי, והאופק היחיד שיראו עיניהם יהיה זה של הגדר, המחסום וההתנחלות. הישראלים שוחרי השלום – והם הרוב בצד שלנו – ישקעו עמוק יותר בייאוש ועימו תשקע התקווה למדינה יהודית, דמוקרטית, נורמאלית.

אבו מאזן יאמר: הלכתי לקראת ישראל, הסכמתי להתנות את יישום ההסכם במבחני ביצוע הדרגתיים ולקבל נוכחות בינלאומית בשטחי פלסטין. החרמתי את החמאס. ישראל הרי מבינה שלא תקבל לעולם מנהיגים פלסטינים יותר מתונים ממני ומראש הממשלה סאלם פיאד. אם איתנו הם לא מוכנים להגיע אפילו לנייר כללי שישמש בסיס למשא ומתן, כנראה שבאמת הסרנו את המסכה מפניה של ישראל.

החמאס יאמר: צדקנו. אין דרך מדינית עם ישראל. כל אלה בצד שלנו שהאמינו במשא ומתן עם ישראל טעו והטעו. רק הדרך האלימה תביא תוצאות. כמו שסילקנו את היהודים מרצועת עזה עם כמה פיגועי התאבדות וטילי קסאם, כך נעיף אותם מכל שטחי פלסטין. לפתח' אין בשורה, אנחנו מתחזקים.

העולם יגיד: כנראה שבאמת אין מה לעשות שם. היהודים והערבים נחושים להמשיך להרוג אחד את השני. שלא ידברו איתנו על צירוף לאיחוד האירופי, שלא יזמינו תיירים, שלא יבקשו השקעות. אם ממשלת קדימה-עבודה וממשלת אבו מאזן-פיאד לא מסוגלות להגיע ולו להסכם עקרונות, שישכחו מאיתנו.יש לנו דברים אחרים לטפל בהם.

ומה נגיד אנחנו?

הכותב הוא מנכ"ל מטה יוזמת ז'נבה