הגרמני הטוב

ורנר הרצוג חוזר עם סרט עלילתי חדש. הרצוג, בן 65, היה אורח קבוע בסינמטקים ובבתי הקולנוע בישראל בשנות ה־70 וה־80 בזכות סרטים כמו "פיצקרלדו", "וויצ'ק" ו"קספר האוזר". הוא היה חלק מבני הגל החדש הגרמני של שנות ה־70, שכללו גם את וים ונדרס, ריינר ורנר פסבינדר (הצעירים ממנו), פולקר שלונדורף, פרסי אדלון ואדגר רייץ (המבוגרים ממנו). אלא שהזמנים השתנו ומאז "קוברה ורדה" מ־1987 הרצוג פחות או יותר נעלם מעין הציבור. עד שלפני עשור, ב־1997, הוא התמלא עזוז יצירתי מחודש וחזר להפציץ עם סדרה מרהיבה של סרטים תיעודיים מופלאים. הגדול מביניהם היה "גריזלי מן" שהיה ורנר הרצוג בתמציתו: מלחמתו התמידית של האדם בטבע, טירופו של האדם המבקש לשרוד ואפסיותו של המין האנושי אל מול איתני הטבע וגזרות הגורל.

נראה כמו מחנה שבויים תאילנדי. "לשרוד עד החופש"

הסרט שהצית מחדש את היצירתיות ההרצוגית נוצר לפני עשור ושמו "דיטר הקטן רוצה לעוף". אותו דיטר דנגלר, גיבור הסרט התיעודי, חלם להיות טייס מיום שראה את מטוסי בנות הברית מפציצים את ביתו בגרמניה. הוא היגר לאמריקה, התגייס לצבא, הלך לקורס טיס ויצא למשימות ההפצצה הראשונות והסודיות בלאוס, רגע לפני שהן הורחבו למלחמת וייטנאם. מטוסו הופל, הוא נפל בשבי, ברח מהשבי, שרד בג'ונגלים, ניצל, השתחרר מהצבא, הלך לעבוד כטייס ניסוי והמשיך להתרסק עם מטוסיו עוד ארבע פעמים נוספות.

עכשיו, עשר שנים אחרי, מעבד הרצוג את הפרק על ימיו של דיטר בשבי הוייטקונג בגבול לאוס־וייטנאם לסרט אמריקאי עלילתי. אלא שכאן מסתיימות מחמאותיי. "לשרוד עד החופש" הוא סרט "נפלתי בשבי/שרדתי בג'ונגל" די סטנדרטי.

הרצוג מציג את הסיפור מבעד לחרך הצצה דק. התוצאה היא ייצוג גזעני למדי של כל מי שהוא אינו אמריקאי ועומד בדרכו של דיטר הקטן שרוצה לעוף משם. מצד שני, יגיד לכם הרצוג בקולו חסר הסבלנות: מה אתם רוצים, זהו סיפור אמיתי, ככה זה קרה, על איזה פוליטיקלי קורקט אתם מדברים. הרצוג אכן יודע לדחוף את שחקניו לקצה ונדמה שהפקת הסרט נראתה קצת כמו מחנה שבויים תאילנדי, אבל למרות כל אלה - כמו גם העובדה שהסרט עצמו אינו משעמם - הופכים את "לשרוד עד החופש" לסרט בלתי מרשים בפילמוגרפיה ההרצוגית, מעין "צייד הצבאים" דיאט.

מזמור לדוד

"תהלים" הוא סרט עוד סרט ישראלי העוסק בדת ובאמונה. כוונותיו טובות, תוצאותיו פחות

רבות דובר בחודשים האחרונים על הישגיהם של סרטים ישראליים בפסטיבלים בחו"ל. גם "ביקור התזמורת" וגם "מדוזות" קיבלו כותרות כשזכו שם בפרסים ובחוזי הפצה. אבל דבר אחד נשכח: שני הסרטים האלה הוקרנו במסגרות משנה של הפסטיבל ולא בתחרות הרשמית. היה רק סרט ישראלי אחד שהגיע לתחרות הרשמית והיוקרתית השנה בקאן וזה "תהלים" של רפאל נדג'רי ("אבנים"), אלא שההישג הזה, המבטא בעיקר את טעמם של עורכי הפסטיבל, נותר בצל אחרי הישגיהם הכבירים יותר של עמיתיו לפסטיבל.

יוצר רגש והזדהות. "תהלים"

נדג'רי, במאי צרפתי שהתחיל לביים בניו יורק, שנע בין יבשות לפני שהתיישב סופית בישראל באחרונה (יחד עם אשתו, השחקנית הנפלאה שרה אדלר), מביים סרטים מאולתרים, שנעים על הציר הקולנועי שבין האחים דארדן לעמוס גיתאי. להבדיל מ"אבנים", סרטו הקודם, שאת הצפייה בו מצאתי מפרכת, "תהלים" הוא סרט מדויק יותר שלמרות הימנעותו מליטוש מצליח ליצור רגש והזדהות עם גיבוריו.

מיכאל מושונוב – שהסרט, למרבה הצער, לא עושה חסד עם כישרונו והוא מגיש תפקיד מגומגם – מגלם נער דתי שמתחיל להפנות את גבו לדת. אבל אחרי שאביו נעלם, כנראה בעקבות משבר נפשי, הבן מנסה להיאחז בדת יותר ויותר. האמונה של הנער מוצגת בסרט כנאיבית וילדותית, וקשה לי להחליט מה עמדתו של הבמאי כלפיה – האם הוא מבקר את ההיאחזות בדת כאקט חסר תוחלת של ילדון נואש, או שהוא מצביע על כך שברגעי משבר, אי אפשר לדעת מנין תבוא הנחמה. במקרה הזה, מחלוקת ספרי תהלים לצדקה, והתקווה שזה יועיל.

התוצאה הסופית – השלישית השנה אחרי "הסודות" ו"חופשת קיץ" העוסקת בדיונים קולנועיים על אמונה ומגבלותיה - רחוקה משלמות והסרט לרגעים מפרך. אבל יש בו כמה רגעים מוצלחים ומדויקים המבטאים את רגעי המשבר של משפחה שמחפשת דרך להתמודד עם יגון, והבחירות שכל אחד שם עושה עם עצמו.

• תוכלו לקרוא ביקורות קולנוע נוספות של יאיר רוה בגיליון החדש של "פנאי פלוס "