"רק בחורה דתייה, זה מה שאתה צריך!"
אבנר המניאק הזה, עזב אותנו לפני שמונה שנים והפך לבעל תשובה. זנח את ההוויה העירונית-חילונית ו"התחזק" לו, ככה, בלי התראה. אלא שהמנטרה הקבועה שפיזם החלה להדהד בי עם הזמן: ומה אם הוא באמת צודק? חוויה מגשרת
מאז חזר בתשובה זה הפך אצלו למנטרה. בדרך כלל אני מחייך, פוטר אותו ב"כן, בסדר", מאחל לו חג שמח ונעלם. אבל הפעם זה היה שונה.
אבנר המניאק הזה, עזב אותנו לפני שמונה שנים והפך לבעל תשובה. זנח את ההוויה העירונית-חילונית ו"התחזק" לו, ככה, בלי התראה. אלא שהמנטרה הקבועה שפיזם החלה להדהד בי עם הזמן: "בחורה דתייה?! ומה אם הוא באמת צודק?"
יום בהיר אחד זה קרה. חרד מפני עתידי הצפוי כגלמוד-מריר, החלטתי לבקר באוניברסיטת בר-אילן. מצאתי עצמי יושב שם בקפיטריה ותר בין המסדרונות ואולמות ההרצאה, לסירוגין. יושב ותר, לוגם קפה ומתהלך, נכנס ומאזין להרצאות, מתחבר עם הבריות, וחוזר חלילה. רווק עירוני-חילוני המנסה לאתר לו מבט נשי, פידבק של רצון טוב. ולמה? כי נפל הפור, כי הפעם תהיה לי בת-זוג דתייה! כך החלטתי, ויהי מה.
והתמדתי. אחת לשבוע הייתי מגיע, מתיישב, שותה ומצפה לטוב. משקיף, מחייך, מתהלך, חברותי, עד שיום אחד זה קרה...
אבישג היתה האחת. בחורה נאה, רזה, מבטה מצועף כשל כבשה תועה, שיערה כהה ומתבדר כשל רות המואביה וזוג גומות חן ביישניות לה כאבני הברקת באפודו של הכהן. אבישג התבוננה בי ולא מיהרה להסית מבטה, כמנהג הבנות. אז ניגשתי, גיששתי, נטלתי כסא סמוך והתיישבתי. ברגע שפצתה פיה והשיחה החלה לקלוח, כבר אז הבנתי כי זוגיות אמיתית מתחילה להתהוות בינינו.
אבישג היתה בדיוק מה שחיפשתי: עדינה. תמימה. אמיתית
שלושה חודשים תמימים היינו נפגשים, מטיילים צוחקים, מחליפים סמסים ובעיקר – נהנים מכל רגע. אבישג היתה בדיוק מה שחיפשתי: עדינה. תמימה. אמיתית. "שיה כל כך נאיבית", הרהרתי בה, "איך נחשול הזימה העירוני חלף רק בסמוך לשמלת הג'ינס שלה וכלל לא פגע". היה שם משהו שטרם התנסיתי בו, אנרגיות נעימות ומשב אופטימי. רוחות של התאהבות ואהבה חדשה החלו מנשבות בקרבי, והנה, בחודש אדר, הוזמנתי לראשונה לבית משפחתה, לארוחה חגיגית. לרגע לא שיערתי כי ארוחה בחיק המשפחה הדתית תעורר תהפוכות וחיבוטים איומים.
כשכיפה על פדחתי וארשת רצינות נסוכה בפניי בירכתי ובורכתי ע"י הנוכחים. אביה היה אדם שליו ומבוגר, עב-זקן, ששיערו זהוב מאפיר ועיניו קורנות. קרוב משפחה נוסף שהתארח שם היה מוהל במקצועו, מעט שחצן, כמעט בלתי נסבל. המוהל התיישב דווקא לצידי ופלט דברי רהב. ברגע מסוים חשתי צורך עז לעורר מחאה פרטית קטנה, שהיתה רדומה בי מזה שנים.
"תגיד", פניתי למוהל, "כיהודי ליהודי, זה לא קצת אכזרי ואנכרוניסטי לכרות רקמת בשר מילד בן שבוע?" לחשתי זאת ספק בהלצה ספק בגיחוך, אבל לחייו האדימו ועיניו רשפו. מיד התחרטתי על הקושיה, אלא שזה היה מאוחר מדי. איפה הטאקט שלך? נזפתי בעצמי, ועיני כל הסועדים ננעצו בי.
כאילו מין כוח עליון
לפתע התרחש הבלתי ייאמן, כאילו מין כוח עליון. תוך שבריר שנייה קרס המוהל שלצידי יחד עם כסא העץ עליו ישב. הוא נאחז במפת השולחן והמזלג שעל צלחתו ניתז אחריו, נפל בעוצמה וננעץ בחלציו. המוהל השמיע צווחת כאב, שלף באינסטינקטיביות את המזלג הנעוץ ואיבד את הכרתו. כעבור חמש שניות התפרצה שם אנדרלמוסיה קולוסאלית. אמה ואחותה של אבישג ניגשו למוהל המתעורר מעלפונו, השקו אותו במים והובילו אותו לספה בסלון.
בשוך הסערה השתררה דומייה רועשת ועיני הנוכחים שוב הופנו לכיווני. "תינוק שנשבה", שמעתי מישהו לוחש. "כופר", "בן בליעל", "בּוּר", מלמלו אחרים. הסמקתי ושתקתי.
"זו מצווה ראשונה במעלה", סח אז אביה בנועם וכולם הקשיבו לו ביראה. "כל תינוק נכנס ליהדות בברית הבשר של אברהם אבינו. ברית בין אלוקים לבין עם ישראל". הבחנתי באבישג משפילה מבטה. חשתי שאכזבתי אותה, אבל המצפון לא אפשר לי להבליג.
למה מתעללים בתרנגול האומלל?
"אני מבין, אדוני", פניתי לאביה. הסועדים התבוננו והאזינו לי. "תראה, אני באמת שמח שנולדתי בן התרבות והעם היהודי, ויש מצוות ומנהגים יפים לדעתי, אבל יש גם כמה אכזריים ומיושנים. הנה, מנהג הכפרות למשל, למה מתעללים בתרנגול האומלל?" האב האזין והתפלץ. המוהל, ששב בינתיים לשולחן, כמעט ונחנק. אבישג בטח תכננה לקבור אותנו, כמו את קורח ועדתו. אוי לבושה.
אחיה הבכור התערב וניסה להשפיע. הוא הזכיר "פדיון נפש" וצדקה לעניים. מתוך עיניה חשתי שאבישג "תתלה" אותי מיד בתום הארוחה. המוהל המתאושש ציטט בעל-פה מתוך "מורה נבוכים" והי"ד החזקה, כתביו של הרמב"ם. אביה נותר בשתיקתו משום שעמד על עומקם של פערים.
משהתגלעה מחלוקת הנישואים האזרחיים ויחס הדת להומואים, רעמו קולות הוויכוח ונראה שהכל יצא מכלל שליטה. אבישג התחילה לבכות וקמה בייאוש מהשולחן. רצתי אחריה וניסיתי לפייס. "איך אתה מסוגל?" הוכיחה אותי בדמעות.
"אבל אבישג", אחזתי בידה והיא נסוגה, "את לא מבינה... מנהג הכפרות באמת קצת אכזרי בעיניי".
היא ביקשה שאצא מהחדר.
מידי פעם, ולא אכחיש, צצה דמותה ועולה במוחי, ויחד איתה מעין כמיהה מעורפלת. נועם ההליכות, שמלת הג'ינס, התום הבתולי, עיני הכבשה... ואיך אפשר לשכוח?
אבל מאז אבישג לא יצאתי עוד עם שומרת מצוות. פער האמונה הזה מסתמן לי באמת כבלתי ניתן לגישור. אלא שבשבוע שעבר בקולנוע, ממש במקרה, הכרתי את הגר. בחורה, חמודה, סטודנטית להוראה, דתייה, כן.
לפנייה לכתב/ת 
