איזה אבסורד!
"אבסורדיסטן" הוא אחד הספרים הכי מצחיקים שתקראו, ואם זה לא מספיק, הוא גם מתוחכם ואינטלגנטי להפליא. אריאנה מלמד על ספר שלא מבייש את מסורת "מסעות גוליבר"
מאז פרק ו' בספר בראשית, מאז שאודיסאוס נתקל בקיקלופ ומאז שרוחות היער האפריקניות יצרו את הענק הראשון - האנושות ממשיכה ומספרת לעצמה בחדווה סיפורים שבהם הגיבור הראשי הוא איש גדול במימדיו, או קטן מאוד בעולמם של ענקים: תקראו לו גרגנטואה או גוליבר, תציבו כנגדו את חכמי האקדמיה הפריסאית או עם של גמדים מסוכסכים מבחינה פוליטית – האפקט הדרמטי או הקומי מובטח כמעט תמיד. ומה עושים בעידן שבו פיות וגמדים, ענקים ומאבקים בענקים נעלמו מן הספרות למבוגרים? מתיידדים עם מישה ויינברג, גיבורה של "אבסורדיסטן".
הוא שוקל כמעט מאה חמישים קילו, הוא מלווה במשרת נאמן שמתייחס אליו כאל תינוק מגודל והוא סנטימנטלי נורא ובוכה מכל שטות. הוא בנו היחיד של אוליגרך-צעצוע נובורישי שנרצח בתחילת הסיפור והוא ילד יהודי של אמאל'ה המתה, שברית המילה שלו הותירה אותו עם חוי (אבר מין גברי ברוסית, להשכלתם הכללית של מי שלא יקראו ויפספסו כמה עשרות איזכורים של המלה) מצולק ומעוקם שמסב לו דאגות גדולות, אבל לא מונע ממנו לחוות חיי אהבה מענגים (אם כי קצת ביזאריים) עם נערת גטו שחורת עור, שאותה הוא פוגש כשמבריחים אותו מארצו האלימה ומשגרים אותו אל גן העדן האמריקני.
מה יש בגן עדן? אנשים צעירים ונבובים שהרב תרבותיות הפכה אותם למדקלמי סיסמאות חיוביות בימים ולצרכני סמים כפייתיים בלילות: לא בטוח שזה טוב יותר מן הגהינום, המצוי – על פי הספר המצחיק הזה –ברוסיה: כוחו הגדול של שטיינגארט הוא בלכידת רוח הזמן התזזיתית, הדקדנטית והמופרעת בארצו של ולדימיר פוטין. עוד יותר מזה הוא מצטיין בחשיפת ההתרחשויות התת קרקעיות בעיר הנפלאה, היפהפיה, האלימה וטרופת הדעת ששמה סנט פטרסבורג. כשהייתי שם בפעם הראשונה, בראשית ימי הפרסטרויקה, נדהמתי לראות אישה מאד מטופחת ועטורת אבנים נוצצות שולפת אקדח קטן מתיק הגוצ'י שלה בארוחת בוקר בבית מלון: מראות כאלה זרועים בספר של שטיינגארט כמעט בכל עמוד, וכשתקראו, תזכו גם במדריך-תיירים חתרני במיוחד.
בתוך הנפש פנימה
אבל סנט פטרסבורג המשוגעת היא רק רקע (מרהיב) לעלילה ההיפר-פנטסטית של הספר: כי יותר מכל רוצה מישה ויינברג לחזור לאמריקה, אבל השלטונות, בחששם מפני מעוולים וקורבנות של המאפיה הרוסית כאחד, לא מוכנים לתת לו ויזה. מישה יוצא איפוא למסע חיפושים אחר דרכונים ואשרות - ונקלע לסוף העולם.
בסוף העולם, בארץ דמיונית אבל אפשרית לגמרי ששמה אבסורדיסטן, מישה הופך מנרדף לחולם: כשמסביבו מתרגשים משברים פוליטיים עתירי טמטום ונגועים בקנאות איסלמית, שמועות על נפט, שחיתות ואיוולת, דווקא אז הוא מגלה את יהדותו החבויה עמוק בנפש פנימה, ומתכנן לבנות בארץ המקלט שלו מוזיאון שואה ראוותני שיהיה גם אתר הזדווגות המוני, למען ירבו יהודים בעולם.
.
וולגארי וחסר טעם? ללא ספק. מצחיק נורא? אחד הספרים הכי מצחיקים שקראתי בעשור האחרון, וללא ספק יורש ראוי ונאמן ל"גוליבר", שגם עליו אמרו, בשעתו, שהוא וולגארי וחסר טעם. גם על "גרגנטואה ופנטגרואל". ספרים כאלה מותחים במתכוון את גבולות הטעם הבורגני הטוב ומצליחים לאיים על שלוות הנפש של הקורא וסביבתו בפרצי צחוק עזים, בלתי נשלטים.
מה שמציל את שטיינגארט מגורל של סטנדאפיסט ספרותי שיורה בדיחות לכל עבר הוא כמובן הכשרון: זה מתגלה באיכויות ההקשבה שלו לקולות ולז'רגונים של דיבור, בעוצמה של אפיוני הדמויות שלו, בתחכום האינטלקטואלי שהוא מגלה בהצבת ההבדלים בין החיים לצד מיס ליברטי והחיים בצל פסל לנין. בשלוש מלים: ספר ממש מצוין. בשתיים: רוצו תקראו.
