מה זה אמנות סינית?

הסינים משתלטים על העולם, עכשיו זה ברור. אחרי שנים רבות שבהן היתה סין סגורה לקסמיו, נפרצו הסכרים והחומה הפתלתלה המפורסמת קרסה לאבק דק. מותו של העריץ הנודע מאו, התפתחות אורבנית בקצב מטורף ותשוקה עזה להפיץ מיליארדי חולצות פולו מזויפות מעבר לאוקיינוס, הפכו את סין העכשווית למפלצת כלכלית שאינה יודעת שובע.

השינויים הרדיקלים שהתחוללו בשלושת העשורים האחרונים שרטו לעומק את המרקם הפיזי והחברתי של הסינים לבלי היכר, ואת האמנות כמובן. אז אחרי שהכפריים הצנומים זכו לשמוע את צווחות הרולינג סטונס במולדתם, רגע לפני האולימפיאדה בבייג'ין, האמנות הסינית היא המותג הלוהט ביותר בשוק האמנות כיום. אמן סיני שאכל אורז עם ג'וקים לפני כעשר שנים, הוא בעל רשת מסעדות איטלקיות בימים אלו, עד כדי כך השתנה המצב.

(העבודות מתוך התערוכה)

הצרות של הסינים

ובכן, מהתערוכה אפשר בהחלט ללמוד על הצרות שעוברות על הסינים בזמן האחרון – הם עסוקים בשברי הפולחן הקומוניסטי, בגלובליזציה שסוחפת אותם, בצנזורה הפוליטית ששיתקה את רובם, בתא המשפחתי המצומצם הנכפה עליהם כחוק, ברפורמות הגורפות שמוחקות את עברם, בעיקר בעניינים פוליטיים-חברתיים. אולם את כל אלה ניתן לדוג בגוגל אפילו בלי פיתיון, מה גם שזה כבר לא מרגש אף אחד. נוח מדי לזרוק את האמנות למלכודת של הקריאה הסוציו-פוליטית, ובדרך כלל זה גם לא מספיק לה כדי שתשרוד. באותה קלות בלתי נסבלת שבה אנחנו מפענחים את המשמעויות הנסתרות של העבודות הסיניות, יכול סיני פלוני קטן לבקר בתערוכה של אמנות ישראלית בסין, ולומר: "הא, הא, כן. זה הכיבוש, אלה הערבים, זו הגלובליזציה, בלה בלה".

אם כך, אולי האיכות הזאת, שניתן לכנותה "סינית", לא נמצאת ביצירה אלא באמן עצמו? באגרול שלו? בהעדפותיו המיניות? יכול להיות ושווה לבדוק. מה שבטוח זה שהעובדה שמרבית ממשתתפי התערוכה הם בכלל אמנים סינים גולים, המפיצים את "הסיניות" הנוכרית שלהם, לא עוזרת לביסוס התיאוריה הנ”ל. יתרה מכך, הרי מכל כיוון אנחנו שומעים על אובדן הזהות הקולקטיבית, על אי היכולת לכונן בסיס משותף על פי שום פרמטר, על העצמת כוחו של האמן האינדיבידואל, ובד בבד על הפיכתה של היצירה לאוניברסאלית, ובקיצור על זה שהיצירה לא מעידה על שום דבר מלבד על עצמה. הכול נכון, אבל משום מה זה תמיד נשמע כמו סיפורי סבתא.

הדברים נכונים כי הם נשמעים הגיוניים – נראה שהכל מתפורר, העובדות שובתות, הסולידריות נחבאת אל הכלים, והאמת חמקמקה. הם נכונים גם משום שיש לא מעט אנשים שמחזיקים בתיאוריות מהסוג הזה, וככל שקהל המאמינים גדל כך מתחזקת גם התיאוריה. אבל אין ספק שהדברים הם גם שגויים, כי למרות הדחף החקייני הבלתי מוסבר של הסינים לייצר את כל מה שלא צריך בעולם, אי אפשר להתכחש לעובדה שיש בתערוכה "משהו" סיני.

יכול להיות שהמשהו הזה הוא הקשר ההיסטורי, ערימת הזיכרונות, המתח של הגאות והשפל. אפשר להגיד שהאמנות הסינית מתחילה מקודקודו של סטודנט סיני שקדן בבית קפה שטוף שמש ומסתיימת בנזיר זן תחת עץ חרוב המנסה למצוא שיטה מוצלחת יותר מאבנים כדי להדליק אש. זה לא אומר שכל הסינים עושים בהכרח אמנות טובה. מתוך העבודות בתערוכה, אלה שכן מצליחים לייצר משהו ראוי כנראה עושים שימוש נבון יותר באינטליגנציה הקולקטיבית הסמויה. יש שם כמה עבודות שמסוגלות להעלות את רמת האוקסיטיצין בגוף ולגרום לצופה המרוחק ביותר להזיע בבית השחי, וזה די והותר. כנראה לאמנות העכשווית עדיין יש ביצים, ואפילו נותרה לה היכולת לגרום לדפיקות לב.  

אבל מה אם עבדו עלינו? בכל זאת, יד אירופית מלאה במזומנים היא זו שליקטה את היצירות האלה, יד ורדרדה עם חושים חדים לפרובוקציות פוליטיות מלאות שנאה עצמית. נו מילא, כבר אי אפשר להאמין לאף אחד היום. מעניין אם אפשר לייחס לאותה יד קונספירטיבית גם את גודלן המרשים להפתיע של כל העבודות.

הסינים לא יוצאים טוב מהסיפור הזה - יש משהו מוגזם, מוחצן, מופרז, ומופרך בגודל ובצבעים העזים והרועשים של העבודות שלהם.

לסיכום, העבודות הטובות משאירות מקום לדמיון, העבודות המשעממות מתכתבות עם האמנות של האדם הלבן, ואת המעולות אפשר לזהות מרחוק – הן סיניות ולא שום דבר אחר. עם שמות כמו אי וייויי, הואנג יאן, ציו ז'דג'יה, ג'אנג שיאוגאנג ועוד כאלה שאי אפשר לזכור, מובטחת בלכ מקרה חווייה אנתרופולוגית מסחררת.