תנו ליבידו

צרפתי מזויף

הכל ב"חגיגה של אהבה" נורא נינוח, והכי חלול

בתור מי שמאמין שלבמאים – לפחות הטובים בחבורה – יש חותם איכות עקבי, אותו ניתן לזהות גם ביצירות הפחות טובות של אותו יוצר, אני מנסה להבין גם דבר נוסף: מתי במאי מאבד את זה? מתי אפשר להפסיק לצפות לסרט הבא של במאי שפעם אהדת? הנושא הנוכחי למחקר: רוברט בנטון, התסריטאי-שותף של "בוני וקלייד" ו"סופרמן", והבמאי-תסריטאי זוכה האוסקר של "קרמר נגד קרמר". מדובר ביוצר שאני מעריך, מחבב, שסרטיו – גם המינוריים ביותר – מרתקים אותי: "נאדין", "ליל הדממה", "מקום בלב". כולם סרטים ראויים להערכה, עם אווירה ייחודית ומגע של יוצר שפונה לקהל בוגר ונותן לו קרדיט. בייחוד חיבבתי את שני סרטיו עם פול ניומן משנות התשעים, "לא פראייר של אף אחד" ו"סודות אפלים".

אור זהוב ואנשים דומעים. "חגיגה של אהבה"

בנטון היה במאי אמריקאי עם טאץ' צרפתי. אבל סרטו הקודם, "הכתם האנושי", היה כה פגום שכבר היה לי קשה להגן עליו. ועכשיו מגיע "חגיגה של אהבה", כולו רוך, אור זהוב, אנשים דומעים, וריבוא סצינות אהבה ליריות עשירות בעירום. אמרתי לכם, טאץ' צרפתי. אלא שהסרט הזה, למרות שהוא נעים כמו בריזה, חלול לחלוטין. הוא פלגמטי וכמעט נטול דופק. זה בוודאי קשור לכך ששני הסרטים האחרונים הם היחידים בקריירה שלו שהוא ביים בלי שכתב את התסריט, שזו כנראה טעות עבור במאי שעיקר כישרונו נמצא בתסריטיו. וכך, גם כשהסרט מנסה לגעת מעט בפילוסופיה, אקזיסטנציאליזם, גורל וטרגדיות יווניות, הוא עושה את זה בשפה של רומן למשרתות.

שני גברים ואקדח

"משחקי בילוש" הוא סרט בינוני עם שחקנים טובים, תסריט פיקחי ובמאי שהרס הכל

ראו מה קורה השבוע בבתי הקולנוע ובמדור: ב"רק כלבים רצים חופשי" יש שלושה מקרים של אונס והכאת נשים. ב"אהבה מטורפת" מסופר על גבר שמנסה לרצוח אשה ולבסוף רק מעוות את פניה. וב"משחקי בילוש" נאבקים שני גברים על בעלותם על אשה אחת - הנעדרת מהסרט - כאילו היתה נתח נדל"ן. בשלושת הסרט כמות האיבה והאגרסיות כלפי המין הנשי מרתיעה ממש. לכאורה, כשזה בסרט תיעודי, כמו ב"אהבה מטורפת", התחושה היא שזה על הנושא ולא הנושא עצמו, אבל אני לא בטוח שהסרט לא מביע איזושהי הנאה סמויה מדרכו המעוותת של הגבר לוודא שהאשה בה הוא חושק תישאר שלו. בשלושת הסרטים המסר הגברי כלפי האשה הוא: אם היא לא תהיה שלי, היא לא תהיה של אף אחד אחר. האם זה צירוף מקרים או ששנאת נשים עשתה קאמבק?

 ברדק של סרט. בראנה, לאו וקיין, "משחקי בילוש"

"משחקי בילוש", שהבמאי שלו כל כך עסוק בזוויות צילום ופעלולי תאורה עד שהוא לא מבחין מה הוא בכלל אומר, הוא ברדק של סרט. מה שהתחיל כמחזה של אנתוני שייפר, שהיה אמור להיות מעין פרודיה על המחזאות על פי אגתה כריסטי, הפך לסרט ארסי (אך אובר־רייטד) ב־1972 עם לורנס אוליבייה ומייקל קיין, ועכשיו - 35 שנים אחרי - המחזה זוכה לעיבוד מחודש. הבמאי הוא קנת בראנה, שהיה פעם נער פלא שעבר מבימוי תיאטרון לבימוי קולנועי, ואפילו אני הערצתי אותו לרגע, אלא שבשנים האחרונות הוא מנפיק פיאסקו אחד אחרי השני.

"משחקי בילוש" מגיע חודשים בודדים אחרי הגרסה הקטסטרופלית שלו ל"חליל הקסם". כל מה שבראנה עושה בסרט זה לוודא שכל סצינה ממסוגרת בלוקיישן אחר בתוך הבית הדו־קומתי, ההייטקי, הזוויתי והמנוכר, בו מתרחשת כל העלילה.

 וכך הוא מחמיץ את העובדה שג'וד לאו, שנכנס בפעם השנייה לנעליו של מייקל קיין (לפני כן ב"אלפי"), משחק איום ונורא. וחמור יותר - והנה הספוילר - ההפתעה הגדולה של הסרט/מחזה/סרט לא שווה כלום. יש בסרט דמות שלישית שזהותה אמורה להיות מפתיעה, גם לקהל וגם לדמות השנייה. אבל זהותה, מבעד לאיפור, כה ברורה וצפויה שרגע הגילוי הגדול גורר תגובה מפוהקת.

הסיבה היחידה שבזכותה "משחקי בילוש" המחודש ראוי לתשומת לב היא העובדה שעל התסריט הנוכחי חתום הרולד פינטר. זה לא עניין של מה בכך למצוא סרט שנכתב על ידי זוכה פרס נובל לספרות. ואכן, פינטר הצליח להפוך את התסריט למאוד פינטרי. בצד המילולי שלו "משחקי בילוש" המחודש הוא בהחלט חלק מגוף העבודות של פינטר לתיאטרון ולקולנוע, שהתרחשו ברובם בלוקיישנים מצומצמים ועסקו במאבקי כוחות ותעתועי זהות. אלא שנדמה לי שבראנה, מרוב זיקוקי דינור, לא לגמרי הפנים את הצד האבסורדי הבסיסי של פינטר וכך נותרנו עם סתם סרט על שני גברים לא נעימים, ומאוד לא חכמים, שנלחמים זה בזה, תחילה בכדורי סרק, ואז בתחמושת חיה.

• ביקורות קולנוע נוספות תוכלו למצוא במדור של יאיר רוה בגיליון החדש של פנאי פלוס