המלכוד האקדמי

מה הקשר בין חירות היצירה בספרות ובין השיח שמתנהל על היצירה באקדמיה? סופרים רגילים לתגובות פומביות על אומנותם. זה בא עם המקצוע. אבל תחושת חוסר השליטה הופכת עזה במיוחד, כשיצירותיהם הופכות לחומרי גלם למחקרים באוניברסיטאות. שם מגלגלים אותן יחד עם פרטים ביוגרפיים ומונחים פסיכולוגים, צרים מהן קורסים ומשנות סדורות, מפרידים אותן לפרודות, מקבצים אותן לקבוצות, ובונים עליהן מגדלים תיאורטיים רבי קומות.

מה חושבים הסופרים על האופן שבו מלמדים אותם באקדמיה, וכיצד הם עצמם מלמדים יצירות של עמיתיהם? מי יוצא כשידו על העליונה מהמפגש בין סופר לאקדמיה, הסופר או האקדמיה? לדעתה של הסופרת רות אלמוג, שניהם מפסידים. בראיון שנתנה בעבר ל-ynet אמרה: "יש קונפליקט בין האמן לבין האקדמיה, האקדמיה היא ממסד, והאמן יוצא נגד הממסד. התפקיד של האקדמיה במשחק הזה הוא לנטרל את הכוח החתרני של האמן וזה נעשה בכל מיני אמצעים, אחד מהם זה להכניס למסגרות ולכנות בשמות. יש לי בעיה עם זה כי אני לא רוצה עדיין להיות ממוסדת", אומרת אלמוג. "אני לא רוצה להיכנס לתוך המוסד הזה, כי זה מצטייר בעיני כמו כלא, וכל החיים הם כלא, אז המקום היחיד שבו אני יכולה לזכות במעט חירות זה בכתיבה, ואני לא מוכנה עדיין לוותר על זה".

לעומת אלמוג, הסופר א"ב יהושע שלימד באוניברסיטת חיפה, רואה את השתלבותו של הסופר בעולם האקדמיה באופן חיובי. בעיניו לסופר יש יתרון על מרצה רגיל. "סופר יודע את העבודה במטבח ולא רק בודק את המסעדה", הוא מסביר, "כלומר, הוא יודע כיצד עורכים את הצלחת. סופר יכול לבדוק יצירה גם מבחינת מה שאפשר היה לעשות ולא נעשה. טבח יודע שאפשר היה לשים פחות מלח, ואז הוא יכול להעריך את היצירה מעוד בחינה. ועם זאת, אני לא קורא עבודות שכותבים עלי. לדעתי, רצוי לצמצם את המודעות העצמית ולא לקרוא עבודות שמנפחות אותך. צריך לשמור על הספונטניות, על החיוניות של הלא מודע. אני יכול רק לקוות שמלמדים אותי ביצירתיות, בתעוזה ובחיוניות, כפי שאני מלמד אחרים".

"האקדמיה תמיד באה על חשבון היצירה"

הסופר והמשורר יצחק לאור, שלימד עד לאחרונה באוניברסיטת תל אביב, חושב שהאקדמיה תמיד באה על חשבון היצירה. "בהכירי את האקדמיה ואת בינוניותה, קשה לי להבין איך זה משמח מישהו שמלמדים אותו". לאור הוא דוקטור לספרות, כך שבניגוד לסופרים רבים, הוא לא לימד מתוקף היותו סופר

ומשורר. "זה נחמד לבוא כמו א"ב יהושע וללמד כסופר, כי אתה לא צריך לעשות דוקטורט, מספיק שאתה כותב את הספרות שלך. אני נאלצתי לוותר על הספרות שלי ולכתוב דוקטורט. אבל בסופו של דבר שילמתי ביוקר על שבע שנות האינתיפאדה".

"אין דרך ללמד ספרות", מוסיף לאור, "ספרות צריך לקרוא בשקט ובקול, ולהפיק את מלוא היופי ממה שאפשר. בדרך כלל, האוניברסיטה מלאה בצעירים ברבעי משרה, שמעבירים קורסים על המ.א שלהם או ההצעה לדוקטורט לעשרות רבות של חריצים קטנים. הכל נעשה באווירה של היררכיה - הסטודנט לא קורא תגר על המרצה, המרצה לא קורה תגר על הבוס שלו, והבוס שלו לא קורא תגר על הבוס שלו, משם עד אלוהים - כולם מקבלים את הדין. ואז מגיע שיר. והשיר או הרומן או הסיפור - כל כולו לא מקבל את ההיררכיה. כל כולו חתרני. הגעת עם חומר הנפץ שלך למקום של שקט ושלווה".

זה אופייני לארץ או ללימודי ספרות בכלל?

"באירופה ובארצות הברית זה אחרת. הספרות נתפסת כאבן יסוד מרכזית של התרבות, כך שכל מה שלומדים על תרבות, מתחיל מתוך החוג לספרות. כיוון שכאן אין לאף אחד יכולת לנסח הגדרה לתרבות הישראלית, אין ברירה אלא להקשיב לנעמי שמר, או לקרוא על משפחתו של עמוס עוז".

אורלי קסטל בלום מלמדת מדי פעם באוניברסיטה ומרצה במוסדות לימוד ברחבי העולם, אבל לא ממש חשה שייכות לאקדמיה. "אני מעדיפה להיות פרילאנסרית. אני גם עוסק מורשה", היא אומרת. "הייתי מעדיפה לכתוב ולחיות ולהיעזב לנפשי, אבל הפרנסה מכריחה אותי".

גם קסטל בלום מעדיפה לנעול את דלתה בפני האסכולות שמדביקים לה, פוסטמודרניזם למשל. "הפעם הראשונה שקראתי באמת על פוסטמודרניזם היתה לפני חצי שנה, כשהייתי בבוסטון והייתי תקועה בדירה ובחוץ היה מינוס 20 והיה לי משעמם נורא. אני מניחה שהכניסו אותי לזה מהרצון להגדיר, שהוא רצון לגיטימי לגמרי, אבל אני לא רוצה לכלוא את עצמי, ולכן נמנעת מלהבין עד הסוף מה אומרים או מה מלמדים

עלי. בזמן האחרון, למשל, אני מנסה להגיע לתמצית הריאליזם, לטקסטים דחוסים יותר, ואז אני מקבלת ריקושטים - ומה עם 'הברק הקסטלבלומי, השיגעון הקסטלבלומי'? אני מבינה שזה איזשהו מלכוד, המקום הזה שהכניסו אותי לתוכו, ואני מנסה להשתחרר ממנו. אין לי ברירה, אני פשוט רואה דברים אחרת. מה, אני אכתוב שוב ושוב את אותם סיפורים, רק כדי לא להרוס למישהו תיאוריה שהוא בנה סביבי, רק בגלל שזה נצץ או נוצץ בצורה מסוימת? מה שכתבתי - כתבתי, ועכשיו אני ממשיכה הלאה. אפילו אני לא יכולה לתאר את העבודה שלי, צריך לבוא ולראות איך אני עובדת כדי להבין אותה".

אז אם מישהו רוצה לחקור את עבודתך, עליו לבוא ולתעד אותה בהתהוות?

"אותי אף אחד לא יבוא לתעד, כי אני עובדת בשעות שבין 2:00 ל-7:00. חוץ מזה, מה יש לי להגיד חוץ מלגמגם?"

ריגול תעשייתי

לאחרונה, האוניברסיטה בארץ מנסה ליישר קו עם אוניברסיטאות בעולם, ואינה מכשירה רק חוקרי ספרות כי אם גם כותבי ספרות. הסופר חיים באר, למשל, מרצה לכתיבה באוניברסיטת באר שבע ורואה בניסיונות האלה מקבילה לשיעורי אמנות. "לקורס שאני מעביר אני קורא בחיבה 'ריגול תעשייתי'. אני אומר לסטודנטים: נסו לראות איך קולגות שלכם פתרו בעיות. תפקידה של האקדמיה הוא לנתח, אבל היום באוניברסיטאות

יש בתי ספר לכתיבה כמו שיש בתי ספר לרפואה ולהנדסה. אפשר לומר שמכשירים שם בעלי מקצוע. אבל הצרפתים, למשל, לא רואים ברופא בעל מקצוע, הם רואים בו אמן. אז כמו שבצלאל מכשירה אמנים והיא אקדמיה, כך גם האוניברסיטה. הרי האקדמיה לא תמיד היתה פתוחה לסופרים. היו כאן בזמנו פרופסורים גדולים, שלא רצו את ביאליק באוניברסיטה. הם אמרו: 'ביאליק הוא לא חוקר. את ביאליק ילמדו כאן אבל ביאליק לא ילמד כאן'. אני סופר, אני לא מתחרה בתיאורטיקנים, אני מנסה להעניק לתלמידים ממה שאני יודע ומה שנחוץ להם".

ומה אתה חושב על האופן שבו מלמדים אותך?

"חוקרים עוסקים בחשיפת המנגנון, ואני לא בטוח שאני רוצה להיות מודע לזה. אני לא צריך לראות את זה כדי שאוכל לכתוב, כמו שאני לא רוצה לראות בזמן שמנתחים אותי. אני, כשמוציאים לי דם - אני עוצם את העיניים".

מכניס אותך לקאנון

מהצד השני של המתרס, ישנם סופרים שניזונים מהאקדמיה ונהנים להפרות אותה בתמורה.

"זה טוב להיות שם, כי אז אתה קיים", אומרת הסופרת יהודית קציר. "עדיף שמדברים עלייך ומנחילים את הכתיבה והספרים לסטודנטים מאשר שלא ידברו. זו גם דרך לזכות בקהל קוראים חדש ולזכות בעצם להתקיימות בקאנון, בתודעה. לי זה לא ממש משנה אם מלמדים את הסיפורים שלי במסגרת מבוא לתורת

הספרות ומדגימים עליהן כל מני תיאוריות, או שמלמדים אותי במסגרת של קורסים במגדר. אני רואה את עצמי כשייכת למסורת כתיבת הנשים וכמנסה לחדש בה. אני עצמי העברתי קורס בנושא. אלה נושאים שמעניינים אותי, לכן חשוב לי ומחמיא לי להיות שם".

את לא מריגשה שהסד האקדמי פוגע באופן כלשהו בחירות היצירה שלך?

"זה לא עומד בסתירה. אני כותבת בסטודיו שלי ובפרטיות שלי - אני נפש חופשייה. אחר כך זה לגמרי לגיטימי שחוקרים ומרצים ייקחו את החומר יעמיקו, יחקרו בו, ידברו. בשביל זה הם שם. להפך, יש דיאלוג בין האקדמיה והמחקר לבין הכתיבה. פעמים רבות, חוקרים ומרצים שמרצים על הכתיבה שלי מחדשים לי ותורמים לי ומצביעים על דברים שלא הייתי מודעת להם ברמת הכתיבה, זה כיף. אני מניחה שזה שלמדתי בחוג לספרות  גורם לי להיות סבלנית יותר למחקר, ואפילו הייתי אומרת שזה תרם לי ככותבת. כי את כותבת לא רק כנפש חופשייה, בתפיסה הרומנטית של כתיבה מהבטן, אלא באמת מודעת לאשכולות של משמעויות ולאיך שהדברים מהדהדים

זה לזה, ואת חותרת למקומות האלה, שהם יותר מעניינים, מתוך מודעות. זה לא פוגע בספונטניות. זה בד בבד. בגרסה אחרת שלי, יכול להיות שהייתי נהיית חוקרת ספרות".

לדברי קציר, לא פעם היא מופתעת מהחיבורים שחוקרים מלחימים בין תיאוריה ליצירה, אבל לרוב, מופתעת לטובה. "'הנה אני מתחילה' עורר הרבה עניין בחוגים לפסיכולוגיה. נעשו על ספרי עבודות בבלשנות, והיתה אפילו עבודה בגיאוגרפיה. אבל זה נכון שלא תמיד החיבורים שעושים לי נכונים. קרה מקרה מסוים, שהושבתי לשיחה איזו מרצה והראיתי לה איפה מה שהיא אומרת הוא רחוק מהכוונות המקוריות שלי וממה שמשתקף ברומן".

אשכול נבו, נלמד צעיר יחסית ומרצה לתקשורת, חושב ששיעורי ספרות, בעיקר בתיכון, משחררים את הנפש ולא מדכאים אותה. "עבורי, שיעור ספרות היה השיעור היחיד שבו

למדתי על דברים שרלוונטיים למה שהתרחש לי בחיים. איזה שיעור אחר מדבר על זה? מתמטיקה? בספרות, אם המורה פתוח מספיק, אתה מצליח לגעת בנפש שלך".

נבו רואה את הלימוד האקדמי כמעין תוספת מעשירה לכתיבה, אבל כזו שהוא דואג להיחשף אליה במינונים מאוזנים. לכן, ויתר על אופציה שהיתה פתוחה בפניו – להיות חוקר ספרות. "הייתי לקראת סיום תואר שני בבאר שבע ואמרו לי, 'אוקיי, חגגת שנתיים, תתחיל להגיש סמינריונים', וזו הנקודה שבה אמרתי לעצמי, יש לי כמה שעות ביום שאני לא עם הילדות שלי, ובהן או שאני כותב או שאני מגיש עבודות. בחרתי לכתוב.

אז יש מתח, אלה שני כוחות מנוגדים. יש לי סקרנות אינטלקטואלית וצורך לספוג השפעות חדשות ולהתכוונן לטקסטים שיכולים להפרות אותי. ומצד שני, יש רצון לשמר את יצריות הכתיבה. לא היה מעניין אותי להיות בחוג בספרות מן פונקציונר עם קביעות, אבל כן מעניין אותי לשמוע ולהשכיל ולהיות מופתע כל פעם מדברים. זה איזון בין סקרנות אדירה לשימור המקום התמים, אבל אני מעדיף להיות בצד שיוצר. ויחד עם זה, שמעתי הרצאות על יצירתי ומאוד נהניתי. הייתי רוצה להתחזות פעם לסטודנט עם דפים ומרקרים, ולשמוע איך מדברים על הספר שלי באקדמיה".