הכר את העקרב
העקרבים הם מיניים, אפלים, לעתים אף בוגדים. הם מאופיינים ברצון בלתי פוסק להתעורר מחדש, להיטהר. קבלו אותם
המוטיבים העקרביים של כסף וגנגסטריות הופיעו בסרט גולדפינגר (1964), בתוספת לרעיונות העקרביים של מיניות, פיתוי, סחיטה, נקמנות ועינויים - מוטיבים הרווחים בסרטי בונד לאורך השנים. בגולדפינגר עלול היה כל העושר הפלוטוני (שהריי פלוטון-פלוטוס מחזיק מתחת לאדמה מכמנים של עושר עצום במיתולוגיה), ליפול בידי גנגסטר רב עוצמה.
העקרביות טומנת בחובה תחושת כוח שהאדם מפיק מהידיעה שהוא אוצר סודות, ולכן זוכה לתשומת לב, למעין סוג של אהבה. לאלו זוכה הסוכן החשאי, שמנהל פרשיית אהבים אינטימית עם שיי הצדדים. הריגול והבגידה העקרביים מקפלים בתוכם את רעיונות הנקם, הקנאה, האהבה וגם הרכושנות והנתק של הפרט כלפי אנשים אחרים, או אפילו מדינות וגופים.
ג'ון לה קארה בחן באופן מעמיק את העקרביות כשצלל אל עומק נפשו של הבוגד העקרבי בספריו "המרגל שחזר מן הכפור" (1963), "החפרפרת" (1974), ו"כל אנשיי סמיילי" (1980). טענתו היא שבגידה יכולה להתרחש רק אם מתקיימת אהבה. הדחף לבגידה נובע גם מתחושות נחיתות והשפלה. בתשוקה לנקמה מקופלת עמוק פנימה סוג של משאלה להפסיק את מימד הזמן הקווי ולחזור בעוצמה לזמן עבר (לאותו מקום בו התרחשה תחושת הפגיעה ההשפלה והנבגדות).
מימד נוסף בעקרביות הנקמנית הוא ההשתייכות: נתק ממקור אחד והשתייכות או קבלת אהבה ממקור אחר, חדש. קים פלבי, המרגל שערק מבריטניה לרוסיה, טען כי "אני מעולם לא הייתי שייך... כדי לבגוד צריך קודם כל להיות שייך". הבגידה היא הנקמה העקרבית, וכך הוא זוכה בעסקת חבילה בביטול מימד הזמן ובניתוק והשתייכות מחודשים. אולי הוא גם זוכה להכרה המחלצת אותו מנחיתות והשפלה קודמים. תתכן גם משאלת מוות לא מודעת, היות שבמקומות רבים דינו של בוגד הוא מוות. העולם העקרבי הוא עולם של רואי חשבון, בנקאים ואנשי מס - עולם של כסף, הסתרה ומניפולציה.
עקרב חוקר
עקרב הוא הארכיטיפוס של החוקר או האינקוויזיטור. יתכן שהללו מנקים את עצמם על ידי שפשוף ומירוק נפשו של הנחקר המעונה, מכאן אולי הצורך להפליל. אותו חומר גלם נפשי אשר בונה את הפשיעה בונה גם את המשטרה. החוקר העקרבי רוצה חתימה על הודאה, הוא רוצה את הווידוי. החוקר הכפייתי שואל ושואל בעקרביות את שאלותיו. הקרבן חש אשם גם אם כלל אינו כזה. החתימה על ההודאה היא טיהור סופי של החוקר. כל הרפש והאשמה מצויים כעת עמוק בנפשו של הנחקר. החברה טוהרה, ולא רק היא. גם החוקר נקי כעת, הלכלוך לא אצלו יותר.
האומנם החוקר בא בשם המדינה? הוא בא בשם עצמו. מקצועו העקרבי הוא מכניזם לניסיון להצלה אישית מההסתרה העקרבית ממנה הוא סובל, מנחיתות, מהשפלה בילדות. הנחקר הוא הריפוי, רק אם יודה סוף-סוף וייקח ולו למעט זמן את האשמה המעיקה. ברמה המיסטית יותר, הברזל המלובן של האינקוויזיטור מביא את הקרבן לא רק להודות. המעונה בוודאי היה מוכן בשלבים מסוימים להפריד את נשמתו מגופו. למות, ורק לא לעבור את עינויי האינקוויזיציה. זוהי משאלה עקרבית טוטלית - להיפרד מהגוף הפיזי, להיות נשמה בלבד, להינתק מהלכלוך. החוקר הוא מכניזם סמוי להפרדת נשמה מגוף.
העקרב אלבר קאמי (7.11.1913) מתאר בספרו "הזר" את החוקר המוציא צלב ומנופף בו מול הנחקר באומרו שאין אדם שחטאיו כה גדולים עד שאלוהים לא ימחל לו, אך לשם כך חייב הנחקר להתחרט, ובכך להיות כמו ילד קטן בעל נפש ריקה וטהורה.
את החיבור העקרבי-פלוטוני הביא לעסקת חבילה כוללת ברמת הקבוצה ובממד הפוליטי הסנאטור האמריקני ג'וזף מקארתי, עקרב שנולד ב-14.11.1908. בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, מקארתי הביא למקסימום את המוטיבים העקרביים של הלשנה, בגידה, תיוג, נקמה, וידוי, טיהור, חקירה והשפלה. הסנאטור מוויסקונסין גרס שהקומוניסטים ממלאים את אמריקה ויש לרדוף אותם. הוא בנה את עצמו פוליטית על מוטיב הפחד העקרבי והפך לשם נרדף לחקירה, הלשנה, תיוג ובגידה. לדידו, סודות עקרביים כמוסים זלגו מקומוניסטים אמריקנים שחדרו למערכות הממשל.
זה היה ציד מכשפות אובססיבי-עקרבי בלתי נלאה, אך מקארתי הוא לא העקרב היחיד באמריקה המזדהה עמו. עקרב אחר הוא פט ביוקננן (2.11.1938), פרשן טלוויזיה שמרני ומי שהיה מעמד הימין הקיצוני בבחירות לנשיאות. ביוקננן העקרב רצה לטהר את אמריקה מהמוסלמים והמהגרים של העולם השלישי.
מאחר ועקרב הוא מזל המיניות, ההיריון והלידה, יתכן שתחושת האשמה על המיניות נגזרת מעוצמת ההנאה הגופנית-מינית. המיניות והאורגזמה מהווים מיסטית הוכחה חזקה במיוחד לקיום הנשמה בגוף פיזי, במנותק מהמקור הטהור, השמימי. המיניות הופכת לממד של ריחוק. הגוף העקרבי מקבל סממן גנוסטי כבית כלא של הנשמה שנפלה משמימיות טהורה לארציות. המיניות היא המכשיר לזריעת הנשמות בעולם הזמן, החומר והגוף הפיזי, ובזאת מקפלת בתוכה סוג של אשמה מטפיזית, סוג של "לכלוך".
בעבר הרחוק, יותר או פחות
העקרב המיתולוגי מופיע בדמותו של אל השאול האדס, אחיו של זאוס, באפוס הקדום של היוונים המתאר את בניית השאול, ארץ המתים. בפתח עומד כלב שומר. מלכת השאול היא אלת האביב.
במצריים התגלם פרעה באל הורוס ונהפך לאחר מותו לאוזיריס בממלכת המתים העקרבית. הבתולה היווניה הטהורה קורה נהפכה לפרספונה הנוראה לאחר שנאנסה על-ידי הדס ורותקה בשל כך זמנית לגיהינום. במצרים מופיע רה השולט ביום, מת בלילה וקם לתחייה בבוקר. בדומה לכך כל אלי הפריון העקרבים במסורות השונות מתים וקמים לתחייה. אוזיריס יורד לשאול לאחר שנירצח. אשתו איזיס מחברת את קרעיו והוא מתחדש עקרבית וקם לתחייה. הירידה לשאול במיתוסים ובספרות, כמו ירידתו של אורפאוס, משמעותה הפסיכולוגית היא צלילה למעמקי הנפש, מוות והתחדשות.
את הקנאה העקרבית, המביאה בחשבון את מוטיב ההרס והקיצוניות הטמון עמוק בעקרביות, ניתן לראות אצל אנטיגונה וכמובן אצל אותלו ודסדמונה. אותלו מאמין שדסדמונה אינה נאמנה לו. הוא סופג את העלבון ואולי מקבל את הנחיתות העקרבית של היותו שחור. הקנאה מבוססת על פחד אבדן ונטישה, אך הדמיון גובר על מה שלא ידוע.
חיבור עקרבי הקושר ויוצר מיזוג רב עוצמה בין דפוסי התנהגות קיצוניים, מין ומוות, ממחיש לנו הסופר היפני הנערץ יוקיו מישימה. ב5 בנובמבר 1970 פלש מישימה אל מפקדת הצבא היפני בטוקיו והכריח מאות חיילים להקשיב לנאומו בגנות הריקבון של יפן המתועשת. בסוף הנאום ביצע חרקירי פומבי לעיני כולם. מישימה בחר עקרבית לסיים את חייו בגיל 45 כשהוא בשיאו. מותו הוא אקט של שחרור עקרבי עם סרט סמוראי ירוק לראשו. הקתרזיס, מוות של כבוד, המחיש את רצונו בהתחדשות עקרבית של יפן. החריקירי היה אקורד סיום לכתביו של מישימה העקרביים במהותם. זאת, היות שעסקו במוות: המוות היפה, המוות האירוטי. מבחינתו שיאו של היופי טמון במוות.
כבר בסיפור הנעורים שלו, "יער בפריחה מלאה" (1948), הוא מתאר מעמד של מוות ארוטי כשהגיבורה עומדת מול הים, אלוהי הים מכה בה ונכנס לתוכה והיא חשה באקסטזה מסתורית. מישימה המית את גיבוריו בעת המגע המיני. הם התאבדו במעשה אהבה ואוהבים את מותם שלהם ואת מות אהוביהם. בסיפורו "אהבת מולדת" (1960) מתאבדים קצין צעיר ואשתו. רגע המוות מתואר כרגע של ריגוש מיני עילאי. מישימה העדיף את דרך הבושידו העקרבי, דרך שדרשה מהסמוראי לחיות את מותו מדי יום ביומו, לקבוע עקרבית את צורת מותו. מוות עבורו הוא סוג של שימור נעורים מפניי הזדקנות וכיעור. מוות הוא ניצחון על הזמן הכרונולוגי.
ראיון עם העקרב
הערפד הוא תופעה עקרבית, הוא מוצץ דם כדי להוסיף להתקיים ולהתחדש. הרג נתפס כמקור עונג לערפד, המגלם מוטיב עקרבי עמוק של מת-חי כדרקולה. נשיכת הצוואר היא ארוטית-מינית במהותה. הערפד העקרבי מגנטי, מושך, מסקרן. הוא סוג של סמל מין, המערבב את דמו בדמה של האישה בה הוא חושק. הוא סמל להתחדשות עקרבית, כשבמשך 400 שנה בטירה בטרנסילבניה מתחדש כל לילה ויוצא מארון העץ אליו נכנס ברדת החשיכה. בנשיכתו הוא מעניק לאישה חיי נצח ומצרף אותה לכת יחידי הסגולה העקרביים, כת הפניקס. חטאו של ערפד הוא עקרבי - פעילות מינית מוגברת.
ברמת הגוף-נפש האסטרולוגית מתקשר מזל עקרב לאף, ריחות, אברי מין, פי הטבעת והלסת. הוא מזוהה פסיכולוגית עם השלב האנאלי והחינוך לניקיון הפרשות. שלב פסיכולוגי זה קשור לדעת פרויד גם בסדיזם. פרויד גורס שכפייתיות מקורה בחינוך לניקיון ולשליטה בתהליכי ההפרשה של הילד: לעצור, להתאפק או לשחרר. פרויד (בן מזל שור הקוטבי לעקרב), מזהה את הכסף עם צואה.
עקרב הוא האיש העשיר בעולם, ביל גייטס, שנולד ב-28.10.1955. עקרב אחר, יוצר מרתק, היה פבלו פיקסו (25.10.1881), שהמוות והמין היו מוטיבים מרכזיים ביצירתו. בסדרת תחריטים מיתולוגיים הופך עצמו פיקסו למינוטאור (חצי שור חצי אדם), ואונס על הנייר את מארי תרז השקועה בשינה.
את העקרביות הנבגדת מייצגת הילארי קלינטון (26.10.1947), בפרשת מוניקה לוינסקי. את הפחדים העקרביים ממחישה לנו השחקנית המפורסמת ג'ודי פוסטר (19.11.1962) בסרט שתיקת הכבשים. את הגנגסטריזם העקרבי הראה לנו שחקן העבר הצרפתי המפורסם (שגם היה סמל סקס), אלן דלון, בכל סרטיי הגנגסטרים (8.11.1935).
לפנייה לכתב/ת 
