האם בר-און יהיה הנציב העליון?
הדיון הסוער בוועדת הכספים סביב תיקון החוק המנדטורי המאפשר להפקיע קרקע פרטית "לצורכי ציבור", לא עסק בזכויות הבעלים דווקא, אלא במי שיחליף את הנציב העליון שהוא בעל הסמכות בחוק המקורי. עפ"י הצעת הממשלה יהיה זה שר האוצר, והח"כים זעקו מרה
בהחלפת נציג הכתר הבריטי בשר האוצר הישראלי, ביקשה הממשלה לתפוס טרמפ על תיקון רחב ומהותי יותר אותו יזמה בדיני ההפקעות, שהוא סיפור קשה בפני עצמו, ולא נעים לבעלים של קרקע פנויה, ועל כך בהמשך. אבל את חברי הכנסת הטריד יותר עניין הנציב העליון מאשר הכוונה לחזק את כוח המדינה לפגוע בקניין הפרטי בדרך שתנציח את המעמד הנחות של הילידים מול השליט הכל יכול, גם אם הוא כחול-לבן, אשר חוגג עוד מעט 60 שנות עצמאות.
חברי הוועדה לא ראו דרך המשקפיים של הצעת החוק הבדל מהותי בחילופי האישים. רובי ריבלין, למשל, האיש שיצק מים על ידיו של מנחם בגין, מפקד האצ"ל שלחם בבריטים, אמר אפילו שהיה מעדיף להשאיר את הנציב העליון. "הנציב העליון לא היה מחלק את ירושלים", אמר והדגיש גם את מרחב שלטונו על כל שטח ארץ-ישראל בין הירדן לים.
אבל ההומור השחור של ריבלין בעצם החביא את המסר נגד העצמת כוחו של שר האוצר למעמד מלכותי של כל יכול. אם כבר להיפרד סופית מהשליט על ארץ-ישראל השלמה, מוטב להחליף אותו, לפחות בפקודת הקרקעות, ב"ממשלה", ברוח הפרקטיקה המשפטית שהתמסדה מיד אחרי הקמת המדינה, בהעברה גורפת של כל סמכויות שלטון המנדט לממשלת ישראל. לעובדה שהעתקת זו לא הושלמה (למרות שבפועל הסמכות כמובן בידי הממשלה) התייחסו עד כה כמו אל פגם אסתטי. אבל לא כך חשבו בוועדת הכספים.
יחימוביץ התחלחלה
בעצם שר האוצר היה המטלית האדומה שהקפיצה את הוועדה יותר מהנציב העליון. הגדישה את הסאה שלי יחימוביץ כשראתה לנגד עיניה את אהוד אולמרט שקיבל את תיק האוצר בממשלת שרון, אחרי התפטרות נתניהו, בנוסף לתיק התמ"ת, והחזיק בו זמנית גם כראש הממשלה אחרי התפטרות הירשזון. היא התחלחלה רק מהרעיון שסמכות ההפקעה תעבור לידי "שר שעשה שימוש פרטי בנכסי מדינה", ומי יודע לאן נגיע.
ההשוואה קוממה את שי חרמש מקדימה. איך נציגת העבודה בכלל מעזה להרשיע את מנהיגו לפני שאפילו הוגש נגדו כתב אישום. יחימוביץ שלפה את דו"ח מבקר המדינה, וציטטה משם איך אולמרט, כשר התמ"ת, העניק מכספי מרכז ההשקעות, בניגוד לדעת אנשי המקצוע ממשרדו, למפעל שנציגו היה שותפו במשרד עורכי-דין.
בעניין יורשו של הנציב הבריטי בחוק ההפקעות, חברי הוועדה לא הרחיקו לכת. הנחתה אותם חוות הדעת הראשונית שקיבלו מהלשכה המשפטית של הכנסת. המסמך שהוגש להם תקף את עצם ריכוז הסמכות הרחבה, הגורפת והפוגענית ביותר, בידי גורם יחיד. במקום שר האוצר אפשר להעביר את הסמכות לגוף בן 3 שרים או לעגן בחוק את הוועדה המייעצת לשר בהליכי ההפקעות, ולשדרג בו את מעמדה. מקרב חברי הוועדה הוצע לקבוע ערכאת ערעור חזקה.
המילה האחרונה תאמר בשבועות או בחודשים בקרובים. אבל כבר השבוע נראה כי גם יו"ר ועדת הכספים, שאמורה לגבש את נוסחו הסופי של החוק, נוטה לאמץ את ההמלצה המשפטית. סטס מיסז'ניקוב אמנם הסתייג מהפרשנות המרשיעה של יחימוביץ, אבל לגופו של עניין הסכים שתפקיד הוועדה הוא "לא לשים מכשול לפני עיוור, אלא לשים חסמים לפני בעלי הכוח. העיקרון שאסור לתת כוח עצום בידי אדם אחד צריך להתנוסס כדגל שחור". מהחסמים המתבקשים להתווסף לחוק, הוא הגדיר רק את הצורך להגדיר בו במדויק מהם בכלל "צורכי ציבור" שגוברים על זכות הקניין הפרטי.
האם מדובר ב"חוק עוקף בג"ץ"?
סיכום ביניים זה לגבי יורשו של הנציב העליון לפחות התקשר למהות החוק החדש שהיא בעצם העוקץ בתיקון המוצע. האם מדובר ב"חוק עוקף בג"ץ" כפי שהתלוננו עורכי הדין המתמחים בעסקי הנדל"ן, או בהתאמת החוק לביקורת שנמתחה עליו בבג"ץ לפני 10 שנים. מדובר בהלכה חדשה בדיני ההפקעות שקבעו 9 שופטי העליון בעתירה של האזרחית יהודית קרסיק נגד מינהל מקרקעי ישראל. היא עתר לאחר שהמינהל סרב להחזיר את הקרקע שלה בגבעת אולגה שהופקעה לצורך הקמת מטווח צבאי, לאחר חיסול המטווח.
בג"ץ קבע את העיקרון כי בעל הזכויות המקורי בקרקע שהופקעה זכאי לקבל אותה אם חדלה מלהתקיים המטרה הציבורית אשר שימשה בסיס להפקעה. החידוש כאן היה בכך שזכות זו שמורה לבעלי הקרקע גם אם זו שמשה למטרה הציבורית לשמה היא הופקעה. השופטים היו חלוקים רק בשאלה אם תוקף ההלכה החדשה יהיה למפרע. הם קראו לכנסת לתקן את החוק בהתאם ולהסדיר את סוגיית התוקף. לפני 6 שנים מינה שר האוצר ועדה בין-משרדית בראשות יועצתו המשפטית עו"ד ימימה מזוז, שתציע את התיקון הנדרש. הכנסת מטפלת בו כבר 4 חודשים.
אלא שהתיקון, לפי המלצת הוועדה, רק מעניק לבעל הקרקע את הזכות לתבוע אותה חזרה, כאשר תם הצורך הציבורי או אם לא מומשה מטרת ההפקעה. יתר על כן - שר האוצר, שאמור להיכנס לנעלי הנציב העליון, יכול להתחיל לממש את "צרכי הציבור" בקרקע אפילו 10 עד 17 שנים ממועד ההפקעה, ולאחר שהמטרה חדלה להתקיים - השר יכול להמשיך להחזיק בקרקע לטובת מטרה ציבורית חדשה. במילים אחרות - לנצח, או עד צאת נשמתו של הבעלים.
קרסיק עדיין מחכה לפיצוי
משפטני הכנסת הסתייגו גם מההרחבה הזאת החורגת מכוונת בג"ץ והנחו את ועדת הכספים לחדד את הוראות החוק לטובת בעלי הקרקע. עורכי הדין שהופיעו השבוע בפניה, ביניהם מי שייצג את קרסיק בעתירה שהולידה את המהפך, תקפו את האוצר ואת המקלות שהפכו את החוק לעוקף בג"ץ.
אחד סיפר איך מנעו השבת שטחים פרטיים שהופקעו בירושלים מידי בעלים פרטיים ל"צורכי ציבור" שלא התממשו לעולם, ובמקומם הוקמה שכונת פאר בשולי בית הכרם הוותיקה. הבעלים קיבלו פיצוי זעום לעומת המחיר שגבה המנהל מהקבלנים. הפרקליט חושש שגורל דומה
צפוי לבעלי הקרקע שהופקעה לצורך הקמת חוות הגז בפי גלילות, לאחר פירוק החווה.
פרקליטה של קרסיק גילה שגיבורת הפרשה טרם קיבלה את אדמות המטווח בגבעת אולגה למרות השנים הרבות שחלפו ממתן הפסיקה התקדימית. מינהל מקרקעי ישראל נאחז בה בציפורניו. הוא מציע לבעלים פיצוי מגוחך תמורת סילוק ידו מהשטח - דונמים ספורים בסך הכל. מדובר אמנם רק בחולות, אבל באזור שעתיד להפוך יוקרתי, סמוך לחוף הים, וככל הידוע כבר מיועדת ומתוכננת עליו בנייה בשווי של מאות מיליוני שקלים. ומי יחתוך את הקופון? המינהל וכרישי הנדל"ן. לקרסיק עצמה מוכן המינהל לשלם רק כ-12 אלף שקל.
את העוול הנורא הזה, שעושה צחוק מבג"ץ, התבקשה ועדת הכספים למנוע בחוק החדש. אבל ספק אם המסר נקלט בתודעת חברי הכנסת. בקטע החשוב הזה הם נראו מותשים וקצרי רוח, אחרי המלחמה שניהלו נגד שר האוצר בסוגיית היורש של הנציב העליון בחוק ההפקעות.
