לא ידעתי אפילו את שם המשפחה שלו
אני לא זוכרת מי הציע ראשון ואיך נרקם לו הרעיון לא לספר שום "עובדה" על עצמנו. חשבנו שבכפר נידח בנפאל, במרחק יום הליכה ממקור חשמל, כשמצפים לנו ארבעה ימים בלי מים זורמים, ועוד שבוע וחצי עד שנראה אינטרנט, לא אמורות לעניין אותנו עובדות יבשות כמו גיל, השכלה, מקום מגורים או מזל
אתרי היכרויות לא כל כך מתאימים לי. הבעיה שלי היא שאני פשוט בוחרת לא נכון. ברגע שכל מה שמונח לפני זה אוסף עובדות, שבמקרה הטוב 80% מהן נכונות, אני בוחרת לפי העובדות ומגיעה לבחורים שאני הכי לא מתחברת אליהם. ניסיתי להלחם במנגנון הסינון, אבל הוא נכנס למצב טיס אוטומטי, וזה חזק ממני. אי לכך ובהתאם לזאת החלטתי לפרוש מהמדיום הזה, ומאז אני אכן מסתכלת על בחורים אחרת, מבלי לחפש את העובדות. עם אלון, זה היה הכי נטול עובדות שיכולתי להעלות על הדעת.
לאחר שלוש שנים בהן עבדתי ולמדתי מסביב לשעון, בלי לקחת יום אחד חופש, החלטתי כמו סטודנטית טיפוסית לטוס לחו"ל לשלושה שבועות בחופשת הקיץ. היעד – נפאל.
טסתי עם אורן וטלי, חברים מהלימודים. לשלושתנו היתה זו הפעם השניה במזרח, כך שידענו בדיוק לאן אנחנו הולכים ומה אנחנו מתכננים לעשות שם. דילגנו ישר לעבר פוקרה, לטרק שסכמנו לגביו מראש.
כמו תרמילאים טובים, התחברנו לישראלים נוספים בדרך. כשיצאנו לטרק היינו שלושה, במהלך ההליכה התרחבנו, ובארוחת הערב כבר היינו 14. ליד השולחן, באלכסון ממני, ישב בחור שתפס את תשומת ליבי, אלון. הגנבתי אליו מבטים במהלך הערב, ולא הצלחתי להתעלם מהמבטים ששיגר לעברי.
בסיום הארוחה התארגנה קבוצה ששיחקה קלפים, קבוצה נוספת התקבצה סביב לוח שחמט וקבוצה נוספת פרשה לחדרים, להשלים שעות שינה. אלון ואני יצאנו לשבת בחוץ, לנשום אוויר צח ולהרגיש חלק מהנוף.
בהתחלה ישבנו ושתקנו, שתיקה מהסוג נטול המבוכה, שתיקה נעימה של שני אנשים שמרגישים בנוח זה עם זו, ככה סתם. אני לא זוכרת מי הציע ראשון ואיך נרקם לו הרעיון לא לספר שום "עובדה" על עצמנו. חשבנו שבכפר נידח, במרחק יום הליכה ממקור חשמל, כשמצפים לנו ארבעה ימים בלי מים זורמים, ועוד שבוע וחצי עד שנראה אינטרנט, לא אמורות לעניין אותנו עובדות יבשות כמו גיל, השכלה, מקום מגורים או מזל אסטרולוגי, ובטח לא אמור לעניין אותו אם אני מגדלת איגואנה ואותי אם הוא מגדל כבשה.
זה התחיל כמו משחק של ילדים קטנים, מקביל למשחק בו אסור להשתמש במילים "כן", "לא", "שחור" ו"לבן". במשחק שלנו אסור היה לשאול או לספר דברים ששואלים בפגישות ראשונות. זה היה קשה לא לגלוש לדברים שאנחנו רגילים לשאול, לדברים שאנחנו רגילים לספר. זה היה קשה, אבל מיוחד.
אחרי כמה שעות, זה כבר לא היה כזה קשה. אמנם לא ידעתי עליו כלום, אבל למדתי שהוא לא רק מקשיב לי באמת, אלא מבין אותי בלי שאצטרך להסביר ביותר מדי מילים. נדיר שבחורים מבינים אותי בכזו קלות.
אהבתי את זה.
כל אחד בתורו שר שיר שהוא ממש אוהב
עשינו טיול לילי לעבר הנחל הסמוך, קיפלנו את הסווטשירטים בתור כריות כך שנוכל לשכב על הגב, להביט בירח, כשצלילי פכפוך המים מהווים מוזייקת רקע. כל אחד בתורו שר שיר שהוא ממש אוהב, והאחר הצטרף. אף על פי שהוא לא סיפר לי כמעט כלום על עצמו, התברר לי שאני מאוד אוהבת את הטעם שלו במוזיקה.
יכולתי להירדם כך, הראש שלי היה על החזה שלו, עולה ויורד עם קצב נשימותיו. היד שלו על היד שלי. מתחברים לטבע, מתחברים זה לזה, בלי יותר מדי מילים, בלי לדעת כלום אחד על השני.
למחרת טיילנו צמודים זה לזו, אלון ואני, מבודדים משאר החבר'ה. הלכנו ראשונים רוב הזמן. אמנם לא ידעתי מה הוא עשה בצבא, אבל ראיתי שהוא מתמצא מצוין בניווטים וגם דואג לראות שכולם עברו את הגשר הרעוע בשלום.
אהבתי את זה.
גם בלילה השני מצאנו פינה להתבודד בה עד לשעות האחרונות של החשיכה. כששמענו רחש מהשיחים הסמוכים, אלון הוציא פנס והאיר לעבר מקור הרחש. לא מצאנו כלום, אבל שמתי לב שעל הפנס היו סימני נשיכה. אלון הסביר לי שזה של הכלב שלו, בונגלו. אמנם לא ידעתי כמה אחים ואחיות יש לו, אבל כבר ידעתי שהוא אימץ את בונגלו כשהיה בסיני. שכניו לבונגלו עמדו בפני נסיעה ארוכה לחו"ל וחיפשו מישהו שיאמץ את הגור שמצאו ברחוב כמה ימים קודם לכן. הוא שינה לו את השם, שהיה חומי.
עדיין לא היה לי מושג מה למד ואם בכלל
לאחר כמה לילות לקחנו חדר לבד, רק אלון ואני. אמנם עדיין לא היה לי מושג מה למד ואם בכלל למד, אבל ידעתי שאני יכולה לדבר איתו על כל נושא שבעולם. הסתבר שהדמיון הפרוע שלי לא מרתיע אותו, ושבענייני דמיון הוא ממש לא פראייר.
אהבתי את זה.
כשהתעוררתי בבוקר ראיתי שהוא התעורר כנראה הרבה לפניי, הוא היה כבר לבוש ונראה ערני ומבסוט. אמנם לא ידעתי בן כמה הוא, אבל למדתי שהוא כבר הספיק לרדת ל"מסעדה" של בית ההארחה ולשחד את בעלת המקום להניח לו להעלות כוס תה לחדר, בשבילי.
אהבתי את זה.
כשחזרנו מהטרק, אלון נאלץ לנסוע לקטמנדו לפגוש חברים שקבע איתם שם, לפני הטיסה חזרה לארץ. החלטנו שאסע יומיים אחריו, ניפגש שם כמה שעות לפני שהוא טס. נכנסו כל כך עמוק למשחק, שהחלטנו להמשיך אותו. קבענו להיפגש במסעדה נפאלית אותנטית, בלי תיירים. הוא נתן לי את השם והכתובת. המשחק הזה היה מרגש.
**
ביום שהייתי אמורה לנסוע לקטמנדו לפגוש את אלון התעוררתי לא לבד. מרפי התעורר לצידי. זה התחיל בכך שהשעון המעורר לא צלצל להעיר אותי בזמן לאוטובוס. התעוררתי במקרה, באיחור של חצי שעה. ויתרתי על מקלחת וארוחת בוקר והתלבשתי תוך שלוש וחצי דקות. תפסתי מונית ובקשתי מהנהג לשים גז. זה היה קצת בעייתי עם עדר הפרות שהסתובב חופשי על הכביש, משחרר נפיחות לכל עבר בעוד כל חלונות המונית היו פתוחים. לאחר שכבר הגעתי למסקנה שרק נס יגרום לי להגיע לאוטובוס בזמן, התפנצ'ר גלגל, בדיוק כשנסענו על כביש שולי באמצע שומקום.
איכשהו, הצלחנו, הנהג הצנום ואני, להשתלט במהרה על הגלגל העצום, ובאופטימיות זהירה המשכנו את הנסיעה. חשבתי שאולי לא אגיע בזמן לאוטובוס, אבל מצד שני, ידעתי שהנפאלים לא כל כך עומדים בזמנים וקיוויתי שהאוטובוס ייצא באיחור "קל" של שעה לפחות.
מובן שמרפי נשאר איתנו במהלך הנסיעה, אין סיכוי שהוא היה מוותר על הנאה שכזו. בדרך נתקלנו בעדר לאמות שסירב להתפנות מהמאחז שהקים באמצע כביש העפר הרעוע. הנהג ירד מהרכב וניסה להבריח אותן. הצטרפתי אליו, ובחיקוי של עלמה זק שעושה מאיה בוסקילה הצלחתי להזיז חלק מהעדר לשולי הכביש.
אלמלא היה לי מה להפסיד אולי גם אני הייתי חושבת שכל הנסיעה הזו היתה משעשעת. אבל כשעמדתי בתחנת האוטובוס והתברר שהאוטובוס כבר יצא, הבנתי שהפסדתי. כל המשחק הזה של לא לדעת כלום זה על זו. איפה זה משאיר אותי עכשיו? של מי בכלל היה הרעיון האדיוטי הזה??? הוא טס בלילה, ואין לי מושג לאיזה יעד בדיוק ואיך לאתר אותו.
**
העברתי יומיים לבד בקטמנדו עד שאורן וטלי הצטרפו אלי. הם דווקא הגיעו בדיוק בזמן שקבענו. הסתובבתי במקומות הקלאסיים שישראלים מסתובבים בהם, גם לבד וגם עם טלי ואורן. לא נתקלנו באף אחד שמכיר את אלון.
חזרתי לארץ בלב כבד. תחושת ההחמצה העיבה על האנרגיות שמלאו אותי בטיול. לא ידעתי שם משפחה, לא ידעתי עיר מגורים, לא ידעתי איפה הוא עובד ואפילו לא במה. בתור הרפתקה של טיול זה היה נפלא, אבל לא סגרנו את זה כמו הרפתקה של טיול. למעשה, לא סגרנו את זה בכלל.
טלי ואורן ניסו לנחם אותי שהוא בא בתור הפתעה ונעלם באותה הדרך, ונראה שזה לא היה אמור להיות מעבר לכך.
כמו בטיולים קודמים, עשיתי את אותה הטעות של לנחות בבוקר של יום ראשון, לעבור בבית להתקלח, ומשם ישר לעבודה. כל פעם מחדש אני נשבעת שבפעם הבאה אוותר על כמה דקות בחו"ל ואחזור בסוף השבוע, כדי להתאושש. אבל בסוף אני מבקשת לגנוב עוד כמה רגעי טיול, גם במחיר שאקלל את עצמי ביום ראשון. ואכן, קיללתי את עצמי. חזרתי עייפה וקצת מבואסת. בנוסף, כשהמונית הורידה אותי בבית, גררתי את עצמי ממנה עם התיקים, ולא שמתי לב שמאחורי טנדר שהעביר ריהוט צצו פתאום שני סבלים שסחבו מיטה. חטפתי את השפיץ ישר ברגל. בדיוק מה שהייתי צריכה, סימן כחול חדש.
המכה לא כאבה כמו החדשות הקשות שליאור, השכן החתיך, עזב, ובמקומו נכנס מישהו חדש. ממש לא עניין אותי לראות מי החדש, דווקא חיבבתי את ליאור. הכיר לי כמה חברים חמודים שלו ויצא עם לא פחות חברות שלי.
למרות שזה ממש לא עניין אותי, השכן החדש בדיוק עבר כשחטפתי את המכה. הוא התנצל ואמר לי לחכות רגע שיביא לי קצת קרח. הוא ממש לא היה הטעם שלי, אבל משום מה חשבתי שהוא ממש חמוד. שמחתי כשחזר עם קרח שתי כוסות שתיה, ככה שידעתי שיש מצב להעביר לפחות כמה דקות במחיצתו.
לאחר כמה דקות של שיחה קולחת ובעיקר נטולת עובדות, הוא הציע שנצא בערב לבר השכונתי, קבענו. הוא צחק והושיט את ידו "שמעתי עלייך מליאור, אבל שכחתי להציג את עצמי", אמר וגילה לי את שמו. "שם פרטי, זה כל מה שאנחנו צריכים לדעת זה על זו", אמרתי וקרצתי.
"מתאים", ענה הבחור.
לפחות אני יודעת איפה הוא גר...
לפנייה לכתב/ת 
נדיר שבחורים מבינים אותי בכזו קלות
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
