עולה מלמטה
אחרי שהפסידה את הילדים שלה, נגמלה מאלכוהול וסמים וסתם שכחה ללבוש תחתונים, בריטני ספירס חוזרת באלבום פשוט מעולה. גיא חג'ג' מתפעל ומתפלא
אקסיומה ידועה טוענת כי ככל שחייו של מוזיקאי קשים יותר, כך המוזיקה שלו תהיה מעניינת יותר. מן הסתם זה לא תמיד נכון, אבל מספיק להקשיב לאלבומים של קולדפליי מאז שכריס מרטין הפך לעשיר והתחתן עם כוכבת קולנוע מבוקשת, כדי להבין שבכל מיתוס יש קצת אמת.
אך מה הוא הדין בכוכבות כמו בריטני ספירס? הרי אי אפשר לומר עליה שהיא מוזיקאית, בטח שלא יוצרת. האם השנים הקשות שעברו עליה מאז האלבום הקודם השפיעו בצורה ניכרת על המלחינים והמפיקים שלה? האם כשהיא נפרדת, נגמלת, מתקרחת או סתם שוכחת ללבוש תחתונים, כותבי השירים שלה מעבדים את הצער והכאב ליצירת אמנות נשגבת? לא סביר. מה שסביר בהחלט הוא שיועצי התדמית של בריטני ימליצו לה להשתמש בכל הסקנדלים כחומר לאלבום החדש.
הצלמים תמיד בעקבותייה (צילום: איי אף פי)
והנה, דווקא בשלב הקשה ביותר בקריירה שלה, כשלכל מקום משתרך אחריה שובל כותרות מצהיבות על מעלליה הפרועים, המביכים והמופרזים, כשהיא נתונה תחת זכוכית המגדלת הגדולה בעולם הבידור וכשכל הנתונים מנבאים פשלה שתקבור את הקריירה שלה סופית – בריטני מצליחה להפוך את כל החרא הזה לזהב ולהוציא את האלבום הכי טוב שלה, עד כמה שאפשר לקרוא למוזיקה הזו "שלה".
כמו כל אלבום של כוכבת פופ מפלסטיק, גם "Blackout" הוא יותר "הפקה" מאשר "יצירה", כשקולה החלוש של בריטני משמש כסמל מסחרי בלבד. אחרי ההצלחה המפתיעה של "Toxic", שחצה גבולות ז'אנריים והפיל ברשתו מאזינים נלהבים מכל הספקטרום המוזיקלי, הבינו ספירס ופמלייתה שאם היא תמשיך לייצר פופ ניינטיז קופצני והיפ-הופי בלבד, היא תצא מהר מאוד מהאופנה. אם מדונה הימרה באלבומה האחרון על רטרו האייטיז, בריטני שמה את הז'יטונים על אלקטרוניקה מעודכנת וקשוחה, ועזבה את שולחן הרולטה כמנצחת.
אל תחפשו כאן אמנות
וכך, באלבום נטול בלדות דביקות, בריטני מוכיחה לנו שהיא כבר הפסיקהסיקור
כנגד כל הסיכויים
אור ברנע
האלבום החדש של בריטני ספירס מצוין, קובעים פה אחד מבקרי המוזיקה בעולם. אבל עם כל הרעש מסביבה, מישהו בכלל יצליח להקשיב לו?
שני השירים האלו הופקו על ידי Bloodshy & Avant, שעושים עבודה מיומנת בחיבור היפ הופ עם אלקטרוניקה. גם המפיק Danja, שאחראי לסינגל המצליח "Gimme More", מתעלה על עצמו ב-"Break The Ice" ומוכיח שהוא אכן תלמידו המוצלח של טימבאלאנד (אם כי ברקיחת ביטים יש לו עוד מה ללמוד מהמאסטר).
דווקא פארל ויליאמס, חצי מצמד המפיקים המוצלח The Neptunes, מאכזב הפעם עם השיר המסיים "Why Should I Be Sad". אבל האכזבות כאן מעטות, ורוב השירים מרכיבים יחד אלבום מועדונים משובח, שאפשר פשוט להכניס לקומפקט של הדי-ג'יי וללכת. גם לספונג'ה נמרצת האלבום הזה יספיק מעל ומעבר.
אמנות, כמובן, אין טעם לחפש כאן כאן. אבל יש כאן בהחלט בידור, ולסוגו מדובר במוצר משובח, שאפשר לצרוך בלי רגשות אשם. אצל אנשים כמו בריטני קשה להפריד בין החיים הפרטיים/פומביים לבין המוזיקה. כשבוחנים את המוזיקה של האלבום החדש במבודד, בנפרד מהפרסונה של בריטני, מגלים שזה אלבום פופ מוצלח במיוחד. כשמחברים מחדש את האישיות עם המוצר, נותרת מסקנה אחת ברורה: אם חיים כאוטיים ומחורבנים גורמים לבריטני להוציא אלבומים כל כך כיפיים ומוצלחים – הבו לנו את השערוריות, האשפוזים וההתרופפות הנפשית.
- בריטני ספירס - בלקאאוט, אן אם סי.
בריטני. שיחקה אותה
צילום: איי פי
בלקאאוט. מוצר משובח
עטיפת האלבום
מומלצים
