מרקש: המלכה של מרוקו

מרקש הינה העיר היפה והמרתקת ביותר במרוקו. לא גדולה וסואנת כמו קזבלנקה, לא רשמית ומהודרת כמו רבאט ולא קנאית כמו פאס. מרקש שלמרגלות הרי האטלס הגבוה, היא מרוקו בזעיר אנפין. העיר הזאת, על הנופים המופלאים הנמצאים במרחק קצר מדרום לה, על אווירתה החושנית וצבעיה החמים, היא מרוקו במיטבה.

העיר מוקפת חורשות דקלים ומקושטת בגנים ציבוריים נרחבים. היא נאת מדבר הניצבת בתפר שבין הרי האטלס למדבר הסהרה. כאן מתמזגים הצינה של ההרים ונשימתו החמה של המדבר.

העיר המופלאה הזאת נראית כאילו צמחה היישר מן המדבר שמאבניו האדמדמות היא בנויה. קשת גווניה שבין וורוד לארגמן, כמו אווירתה המיוחדת, מזכירים להפליא את רג'אסטן, ארץ הנסיכים שבמערב הודו. שונה מכל עיר ערבית שהכרתי עד כה.

חושנית וצבעונית. מרוקו במיטבה במרקש (צילום: דני נטלר)

מרקש משכה אליה את אוהבי המדבר והרומנטיקה של המזרח; היא שילבה בתוכה קסם ערבי עם מסתורין בֶּרְבֶּרי. תחנת מעבר בין הציוויליזציה האָנדָלוּסית לבין אפריקה השחורה, וברחובותיה ניכרות השפעותיהם של אלו וגם של אלו - במוסיקה, בלבוש ובפרצופים השונים. בעיני הנוסעים האירופאים היא סימלה את הארץ כולה, זו הסיבה שארץ זו, ששמה "מגרב" (מערב) בפי תושביה, נקראת "מרוקו" בפי בני אירופה; שיבוש של השם "מרקש".

ימי הביניים שהתארכו עד המאה ה-20

מרקש נוסדה ב-1062, כבירת שושלת המוּרּבּיטוּן, ברברים משבטי הצָנהגא, שפניהם היו רעולות בצעיף כחול. היו אלו מורדים שגלשו לכאן מהרי האטלס והשליטו אסלם קנאי וחסר פשרות. הם היו הראשונים שאיחדו את כל השטח, שנקרא היום מרוקו, ליחידה מדינית אחת והקימו אימפריה בכל האזור שבין טימבוקטו לקסטיליה.

הם היו ידועים כלוחמים עזי פנים שהשליטו את דין מוחמד בחרב. מספרים שהיו מעמידים ברברים סרבנים, עובדי אלילים, בין שני שורות של חיילים מכודנים ומאיצים בהם לרוץ לכיוון ככר גדולה שם ציפה להם התליין, אלא אם כן יחליטו קודם לכן להכריז את ה"שהאדה" (העדות) ולקבל על עצמם את האיסלם. ייתכן כי מקור השם "מרקש" הוא במילה הברברית "מְרָחְ'ס", שהוראתה 'רוצו'.

המדינה, היא הגרעין העתיק של העיר, נמצאת בחלקה המזרחי. בחלק הדרומי-מזרחי של המדינה נמצא המלאח - שכונת היהודים ובה בית קברות גדול, שמור ומטופח. המְלאח (מ' דגושה) של מרקש היה עיר בתוך עיר, שנשלטה על ידי מועצת רבנים (עולמא), שנהנתה מסמכות אוטונומית מלאה.

המלאח של היום מובחן משאר חלקי המדינה, בעיקר על ידי גובה וצפיפות הבתים, שנוצרה עקב תיחומו המלאכותי בזמן כה מוקדם בהיסטוריה של העיר. בחלק מהמלאח, נמצא כיום שוק ירקות ססגוני, המזכיר להפליא את "שיר השוק" של שלמה בר וחלקו האחר משכנות עלובים למדי. באחד הבתים חיים כמה יהודים זקנים, שארית הפליטה.

שווקים סביב לה. מרקש (צילום: גילי חסקין)

מרקש היא מוזיאון ארכיטקטוני נהדר של ימי הביניים שהתארכו כאן עד המאה העשרים. אוצרותיה שובים את לבו של כל חובב אמנות והיסטוריה. התיירים הרבים נוהרים לכאן כדי לחזות בשכיות החמדה של העבר, בבוסתנים, בהיכלות הקבר ובארמונות, שם באות לידי ביטוי אומנויות אנדלוסיה, צפון-אפריקה, אירופה, ערב, ומשהו חדש - תרכובת של כל אלו.

הקברים הסעידיים הם דוגמא נהדרת לאומנות האנדלוסית, שם מגיעה מוזאיקת האריחים הגזורים ("ליקיטָדוֹֹ"),

לאחד משיאיה הגבוהים. הכותוביה, היא מינרט (צריח) מוזר, בעל חתך רבוע ומעוטר סביב סביב, שכמותו קיימים רק ברבט ובסביליה (ספרד).

זהו מבנה המשקף בתולדותיו את הפוריטניות הקיצונית של המווחדון בני המאה ה-12, ברברים אף הם, שמקורם בשבטי המצמודה שבהרי מול האטלס, שרדפו בחמת זעם רדיקלית, כל יהודי, נוצרי או מוסלמי בן המורביטון שקדם להם. המווחדון הרסו מסגד עצום, שהיה צמוד לכותובייה, משום שזיהו סטייה קלה בכיוון התפילה שלו ובנו על חורבותיו מסגד נוסף, שעם השנים קרס אף הוא ורק הכותובייה נשאר, זכר לתהילת העבר.

ארמון אל באדי בן המאה ה-16 מציג את העבר הסעידי המפואר ושובה את הלב בפשטותו ועוצמתו, בעוד שארמון באהיה, המפורסם יותר, מייצג את הסגנון הדקדנטי הנוצץ, ניסיון לא מוצלח לחקות את המערב; ניסיון שגם הוא משקף תקופה בתולדות מרוקו.

חברה בראשיתית שקפאה על שמריה

אמת, המבנים אינם כל הסיפור. אפילו לא מקצתו. אתריה של מרקש, מרשימים ככל שיהיו, אינם מתקרבים ביופיים ובעוצמתם למבנים המרשימים של ערי האיסלם המפורסמות כגון איספהן, סמרקנד או קהיר. אין בה מונומנטים כדוגמת אלו שבנו שאח ג'יהאן או טימורלנג.

מרקש מיוחדת גם בגלל מה שיש בה, אך בעיקר במה שהיא עושה, כלומר, במה שהיא מחוללת לנשמתו של המבקר בה. מעבר לארמונותיה, גניה ומסגדיה, ידועה מרקש גם ובעיקר, בתושביה, היוצרים בעצם את צבעיה ואת אווירתה המיוחדת. להם היא חייבת את חנה המיוחד ואת שמה הטוב שיצא למרחקים.

השוק של מרקש, אליו מגיעים אנשים מכל האזור, הינו במידה רבה, תמצית של החברה המגרבית המסורתית. להבדיל מתושביה של פאס, המכונים גם "ייקים" בשל נטייתם לסדר, ידועים

ה"מרקשים" כחמי מזג ונחשבים לסוערים יותר באורח חייהם, משקפים את נטייתם ל"בלגן" גם באופי השוק.

כך מתערבבים להם בבזאר של מרקש, חנויות הקרמיקה עם חנויות הבדים וחנויות הכסף נושקות לדוכני התמרים, דבר המוסיף לקסמה של העיר. אפשר לקנות בשוק אין ספור מזכרות שיביאו הביתה את ניחוחו האוריינטלי: גלביות יפהפיות הרקומות בדוגמאות מסורתיות; כלי נחושת מבהיקים באדום ובצהוב, מוצרי עור המפיצים את ריחם למרחוק, מאובנים וחפצים עתיקים; אפילו חפצי קודש יהודיים. יש כאן כמעט כל מה שהתייר חפץ, משטיחים ועד אגוזים. לא רק.

בפני המבקר הסקרן נפרש גם עולם רוחני עשיר: עולם של אמונות הנעות על פני קשת רחבה שבין פאראפסיכולוגיה לבין רפואה עממית. זוהי חברה "בראשיתית" שקפאה על שמריה; חברה האפופה ביידעונים, אצטגנינים, פולחן קדושים, לחשים, קמעות וסממני מרפא. בסמטאות הססגוניות קשה שלא למצוא מרפאים עממיים המציעים את מרכולתם, כשהם משקיעים מאמץ כביר בדרך הצגת המרכולת ובתעודות המוכיחות את מצויינותם ואת ניסיונם העשיר בריפוי חולים.

פופולאריות במיוחד, כמו בכל מקום, הן אלו המשבחות את האון הגברי או המעוררות את תשוקת האשה לבעלה. גם אם חלק מהאמונות עלולות להעלות חיוך אצל בוגרי החינוך המודרני, אין לזלזל ביידע הרפואי העצום שהצטבר במקומות אלו.

מתעוררים כשהכל נצבע בגוון אדמדם של שקיעה (צילום: גילי חסקין)

בסמטאות, בחנויות התבלינים ובכיכר השוק, מסתופפים להם מרפאים מסוגים שונים; חלקם לחשנים ומעוננים ואחרים מרפאים של ממש: מקבעי שברים, רופאי עיניים, מיילדות וספרים. הספר מסוגל, בדרך כלל, לבצע חמישה טיפולים שונים, כמו: ברית, הקזת דם, טיפול בכווייה, עקירת שיניים וקעקוע. בעלי דוכנים רבים מזדרזים לשפות תה לכוס זכוכית ולהציע, לא בהכרח לקונה פוטנציאלי, אלא דווקא לכל מי שמחייך ומראה רצון לשוחח.

ההצגה הכי טובה בעיר

מדי ערב עוזבים כולם את האתרים ואת בתי המלון, ונוהרים אל ג'מע-אל-פנאא (מילולית: "חבורת הכיליון"). הצרפתים ששלטו במרוקו עד 1956 וגדשו אותה בהמוניהם גם לאחר שעזבו, מצאו את הכיכר כאקזוטית להפליא ובנו סביבה בתי קפה ציוריים המשקיפים עליה ממעל, כך יכולים היו ליהנות מהצבעים מבלי שייאלצו להתערבב בהמון.

הכיכר מוקפת בתי קפה חביבים מכל עבר. ישיבה באחד מבתי הקפה מומלצת למי ששאון ההמון מעיק עליו וכן כנקודת פתיחה לכל אחד. הכיכר שהיתה רדומה יחסית בשעות היום, מקבלת אופי שונה

לחלוטין עם אור אחרון, כשהכל נצבע בגוון אדמדם של שקיעה. הרחבה מוקפת לפתע דוכנים שצצו עם ערב לאורו של פנס לוקס ומהם עולה עשן גריל, ניחוח כבש ואדים של מרק חם.

בכיכר הענקית, מתרחש מדי ערב תיאטרון חי. המוני אדם נוהרים הנה. רוכלים שונים, תזמורות "אפריקאיות" ו"ספרדיות", רקדנים, זמרים, אקרובטים, מאלפי נחשים וקופים, קוסמים, רופאי אליל ומרפאי שיניים בשיטות עממיות. האווירה מחשמלת ממש.

ניחוחות השיפודים עולים השמימה, באוזניים הולמים תופי המחוללים, בפה שמור עדיין טעמו של המיץ הסחוט, מכל עבר נדחפים רוכלים וקבצנים, לקול יללות שמחה השמורות בדרך כלל לחתונות, עוברת ההצגה הטובה בעיר. אף במאי, יצירתי ככל שיהיה, לא היה מסוגל לביים משהו כה דמיוני וחושני כאחד.

ג'מע אל פנאא מעניקה אפשרויות רבות לצלם (תמורת תשלום!) את המחוללים והלהטוטנים, להצטרף למחוללים, או לשוחח עם העוברים והשבים. אולי עדיף להתרחק קמעה, ללגום כוס תה מהביל, להתבונן מלמעלה בחזיון הקסום הזה, בחוסר אמון שהדבר ייתכן. זה לא חלום. אנחנו במרקש, למרגלות הרי האטלס.

• מהודו ועוד עולם - כל הכתבות
• לאתר הבית של גילי חסקין