מבט על משברי החינוך העברי

ניתן לאפיין מספר מוקדים למשברי חינוך: המורים ומעמדם, הידע המונחל לתלמידים והחזון והמטרות של מערכת החינוך. גורמים אלו היו מוקדים של משברים בעבר. למעשה, מרבית שנות החינוך העברי במדינת ישראל, וקודם לכן בפלסטינה, עומדים בסימן "משבר בחינוך". כל האירועים הקשורים בהתפתחותה של מערכת החינוך היהודית בארץ שקפו מאבקים אמיתיים בין כוחות מעמדיים שהופיעו ופעלו בצורות שונות בכל תקופה.

השיעור יחולק לשניים: האחד מעשי - מבט היסטורי על החינוך היהודי במשך למעלה ממאה השנים האחרונות, מסגיר את העובדה כי משברים לא פסחו על אף פרק בהשתלשלותו של החינוך היהודי בזמננו; השני תיאורטי - בל נטעה להבין את האירועים ההיסטוריים שיתוארו להלן כתהליכים שניתן היה לצפות מראש ושאי אפשר היה למנוע. אמנם, לשיטתנו, יש להתבונן באירועים החינוכיים בהקשר הפוליטי והחברתי בו התרחשו המשברים. עם זאת, כאשר מעיינים בתהליכים שהולידו אותם, צריך לקחת בחשבון שהצטברות של צעדים "קטנים" והחלטות אודות פרטים על פי האינטרסים הנתפסים כבולטים באותו רגע, הם-הם יוצרים את המשבר ומעצבים רפרטואר של פתרונות לבחירה.

כיוון שהחינוך אינו אלא אחד התוצרים של המשא ומתן בין הממשלה ובין האוכלוסיה, בין הממשלה ובין כוחות חוץ, צריך להנהיג הסדרים שיאפשרו גמישות בניהול החינוך תוך שיתוף פעולה מתמיד עם ציבור המורים. קול המורה חייב להישמע בניהול היום-יומי של מערכת החינוך, כמו בקביעת שינויים מרחיקי לכת. הקול הזה צריך להיות קולו של אדם הפועל בבטחה כי מאמציו זוכים להכרה הן חומרית והן רוחנית. מבט לאחור מסייע לבסס גישה זאת.

סוף המאה ה-19: ההשכלה והרחוב היהודי

מבט חטוף על החינוך הישראלי יתחיל באירופה בסוף המאה ה-19. מדינות-הלאום שנוסדו באירופה במהלך אותה מאה פיתחו מערכות חינוך אשר נועדו לקדם אחדות דעים ויציבות באוכלוסיה צייתנית. במחצית השנייה של המאה, ובמקביל להתפתחותה של תנועה לאומית יהודית, פרחה גם ההשכלה הכללית בעברית - לימוד העברית כשפה של יום-יום; כתבי עת ואפילו ספרים. פלישתה של ההשכלה הכללית ששטפה את הרחוב היהודי הובנה כאיום על החינוך היהודי המסורתי. בישיבות ובתלמודי התורה עמדו על כך שקריאה בטקסטים החופשיים תסכן את הנאמנות לדת. סטודנטים שהפיצו את הלמדנות הזאת היו מטרה לחיצי ביקורת ואף לחרמות.

היו גם חילוקי דעות מרים בין המורים והרבנים שעסקו בחינוך היהודי הדתי באזורים שונים של אירופה. בעוד בתי הספר האורתודוקסיים במזרח אירופה נמנעו בכל תוקף מלהרשות היכרות עם תכנים לא יהודיים, בתי הספר היהודיים במערב היבשת – ובעיקר בגרמניה ובצרפת – ראו בתכני לימוד כלליים ערך חשוב. כך, במערב אירופה נהגו רבנים לעודד תלמידים המעוניינים בכך לרכוש ידע כללי בבתי ספר של המדינה בנוסף על לימודיהם בישיבות ובתלמודי התורה.

החששות של רבני מזרח אירופה מההשכלה ומלימודים כלליים היו מוצדקים ולו רק משום שההשכלה חיזקה, אם לא הולידה, תחילה מועדונים המטיפים לציונות ובמשך הזמן אף את התנועה הציונית המאורגנת. והתנועה הציונית הפוליטית חיזקה את הזיקה ללימודי חולין. למרות שמייסדיה של התנועה ברובם לא שמרו מצוות, עצם הגדרתה של התנועה כ"יהודית" חייבה אותם להתמודדות עם שאלות אודות תכני הלימוד היהודיים, ואודות אופי שילובם של כתבים דתיים בתוכניות לימודים.

הפולמוס בתוך התנועה הציונית התמקד במציאת הגדרה לאופייה של היהדות שתשמש בסיס לחינוך כמו לתעמולה, ושתוכל להתקבל על דעתם של רבנים וראשי הישיבות. הדיון נסוב על המתח בין ראיית היהדות כ"דת" או ראייתה כ"קולטורה". רוב הרבנים דחו מכול וכול את התעמולה כאילו הקמתה של מדינה יהודית הייתה ליעד אפשרי עבור יהודי דתי. והרי תעמולה כזאת חתרה תחת עמדתם הברורה של כתבי הקודש - כי רק בבוא המשיח יהיה עם ישראל זכאי למדינה משלו. כמו כן דחו את צמצום היהדות לתפיסה הדיפוזית של היהדות כתרבות.

לטווח הארוך הייתה דאגה באשר למקומה של הדת בתנועה ובמדינה שתקום. אך בטווח הקצר הייתה דאגה פשוטה יותר אשר מיתנה את הפולמוס עם המשכילים: כיצד יצליחו להגדיל את שורות החברים הפעילים בתנועה, ולעשות זאת כאשר מושכים את פלגי היהדות הדתית לציונות. כדי למלא את הצורך המיידי של הארגון היה חשוב למצוא ניסוח שיאפשר לרבנים לראות את הצטרפות קהילותיהם בחיוב.

ניסיונות להגיע לפשרה הניבו גישה אידיאולוגית שסיפקה את דרישותיהם של חלק מהחילוניים ושל חלק מהדתיים. היא יצרה מסגרת בה יכלו לחסות כל מעמדי היהודים – בורגנים ופועלים, דתיים וחילוניים. בשיח המנהיגים נקטו בעמדה כי היהדות מהווה "לאום". ניסוח זה איפשר את דחיית ההכרעה בין תפיסת היהדות כדת או כתרבות. היא גם איפשרה לרבנים לחיות בשלום עם השאיפות הפוליטיות של תנועת הציונים.

שאלות אלו המשיכו לקבל תשובות פסקניות בחוגים הדתיים. נתיבי הלימוד על דירוגיהם הברורים הובילו תלמידים בדרכי אבות בלימודי תורה, משנה וגמרא. היה ידע שהוחזק כ"סגור" - חוכמת הנסתר (הקבלה) נשמרה כידע סגור בפני תלמידים עד לגיל מתקדם. ומעל לכל, עבור תלמידי ישיבות ידע מדעי היה ידע סגור. לא היו ויכוחים על התוכנית בכללותה. אך גם במערכות החינוך הדתי על נתיביו הברורים הייתה פירצה שגרמה ללא מעט דאגה. הפירצה נתגלתה בתכני הלימוד אליהם נחשפו בנות ונשים.

על פי המסורת, בנות חויבו ללמוד את כל הדינים הנוגעים לניהול משק בית, אך היה ויכוח אם להרשות לנשים ללמוד תורה.  לכן בנות דתיות ממשפחות אמידות למדו בבתי ספר של המדינה, רכשו ידע מדעי וכללי, ואף קראו ספרות. כך, אולי בעל כורחן, הנשים הכניסו אלמנטים מהתרבות הבזויה לתוך הבית.

ראשית המאה ה-20: חינוך עברי ו"מלחמת השפות"

בטרם המדינה היה על המורים ליישב סכסוכים חינוכיים ולמצוא פתרונות לבעיות סבוכות. כך המורים היו ליזמי חינוך בכל המובנים. בארץ לבשו כול אותן סוגיות צביון חדש ומעשי ואחריות המורים הודגשה ביתר שאת.

לאנשי המושבות היו דאגות דחופות לחינוך ילדיהם. בוגרי אוניברסיטאות או בוגרי גימנסיות שהגיעו ארצה גויסו על ידיהם כמורים. הוטלה על האינטלקטואלים האחריות לעבד דגם של ידע ראוי. היו צריכים להתמודד אם זיהוי ידע לגיטימי וידע אשר ישמש את החקלאים לעתיד. שאלת שפת הלימוד הייתה לסוגיה שעוררה חילוקי דעות חריפים.

באירופה שפת הלימוד בישיבות הייתה יידיש, ושפת ההוראה בבתי ספר הייתה שפת מדינת הלאום. במושבות, שפת הדיבור של מרבית המורים וההורים הייתה יידיש, ושפת המקום הייתה ערבית. הנדבנים שתמכו ביישובים היו מעוניינים להפיץ את לשונותיהם הם. כך במושבות שנתמכו על ידי הברון דה רוטשילד, היה לחץ לתת מקום נכבד לשפה הצרפתית; בערים בהן התרכזו אנשים משכילים, היה לחץ לחנך את הילדים לדבר גרמנית. והמצדדים בדעותיו של אחד העם היו נחושים להקנות לילדים את השפה העברית דרך הוראת היהדות כתרבות.

המורים בנו את החינוך העברי אגב הכרעות בשאלות הבולטות. תוכנית הלימודים הראשונה, אשר התעתדה לשמש מסד לתרבות לאומית יהודית , נוסחה בידי "אספת המורים" ב-1892. האספה כללה שבעה משכילים בוגרי אוניברסיטאות אשר לִמדו במושבות. הם עיבדו תוכנית עבור ארבע שנות לימוד חובה (על פי הדגם המקובל באירופה) בהן היה על המורה להקנות לילדים יסודות החשבון, הגיאוגרפיה, ההיסטוריה, לימודי תנ"ך, ביולוגיה, יסודות הכימיה והבנה בחקלאות.

תמורת יוזמותיהם משכורות רעב שולמו למורים דאז. לעתים קרובות נאלצו להסתפק בתשלום בדברי מאכל וכדומה. מספר התלמידים ביישובי א"י הלך וטפח ואילו מעמד המורה היה בכי רע. רוחם של רבים נשברה והם נטשו את תלמידיהם; חלק חזר לאירופה. ממש כמו בימינו אנו, עמדו על הפרק שאלות מקצועיות כגון הבטחת שכר הוגן ותנאי עבודה המאפשרים לחנך.

ב-1903, תחת חסותו של מנחם אוסישקין, מטעם התנועה הציונית הצעירה, התאספו כ-50 אנשי חינוך מכול המושבות בארץ (ביניהם פחות מעשר נשים) וייסדו את הסתדרות המורים העבריים. ההסתדרות הייתה לארגון הבלעדי בחינוך העברי והיא דאגה לכל היבטיו. היא הכשירה מורים, העניקה הכרה לבתי ספר, התוותה דרכי ניהול, הכינה תוכניות לימודים ונתנה גושפנקא לספרי לימוד. מההסתדרות יצאו מנהלים ומפקחים. כל תחום היה רצוף משברים.

תחת שלטון האימפריה העותמנית בארץ, נהנו שגרירויות של מדינות כמו אנגליה, גרמניה, צרפת, רוסיה מאוטונומיה רבה והיו זכאים גם להקים בתי ספר בהם תוכניות הלימודים הועתקו מארצות המוצא. בהיעדר מוסדות להשכלה גבוהה בארץ, הורים שתכננו לשלוח את ילדיהם ללימודים בחו"ל רשמו את ילדיהם ללימודים מטעם השגרירות שהעדיפו. יצא אפוא כי שיעור ניכר מהעליתה בפלסטינה הייתה מעוניינת להשליט שפות אירופאיות בבתי הספר והחינוך העברי נאלץ להיאבק על מקומו בהתמדה.

מאבק גורלי גלוי, "מלחמת השפות", התנהלה בשנת 1913-1914. אז הוצגו תוכניות ראשוניות להקמת הטכניון. התעורר ביישוב ויכוח נוקב לגבי שפת הלימוד הראויה במוסד מדעי. אגודת היהודים הגרמנים, אשר יזמה את הרעיון של הקמת מוסד למחקר מדעי, עמדה על כך שהלימודים יונהגו בגרמנית או בצרפתית, אשר נתפסו כשפות היחידות בהן ניתן ללמד מדעים. הסתדרות המורים נאבקה על פיתוח מוסד מדעי בו ילַמדו בעברית. ההכרעה במאבק נדחתה אך ורק משום שלא הצליחו לאסוף את הכסף הנחוץ להקמת המוסד לפני מלחמת העולם הראשונה. עם ייסוד הטכניון ב–1925, מלחמת השפות הוכרעה לטובת העברית בגלל חיזוק מעמדם של בתי הספר העבריים – תולדה של עבודה פוליטית אינטנסיבית.

המנדט הבריטי: המורים הופכים לעסקנים 

כל תת-קבוצה בתנועה הציונית ראתה חובה לעצמה להפיץ את תורתה באמצעות הקמת מוסדות חינוך. ב-1913 נוסד "הזרם הכללי"; במוצהר זרם זה חינך ברוח המצע של מפלגת הציונים הכלליים - הבורגנים. עד 1920 ארגנה תנועת המזרחי, התנועה של הציונות הדתית, את מערכת החינוך הייחודית לה. וב-1924 הקימו מפלגות הפועלים וההסתדרות הכללית של העובדים את "זרם העובדים".

באשר זרם זה דגל במשטר סוציאליסטי, הוא הקיף גם את בתי הספר בקיבוצים. תוכניות הלימודים בבתי הספר של כל זרם שיקפו את עמדות המפלגות תוך הקניית מה שנתפס כידע הדרוש לאדם המשכיל. כל זרם קיים מוסד להכשרת מורים ובכל אחת מהמערכות הועסקו אנשים אשר אפשר היה לסמוך עליהם כי יפגינו נאמנות ויפיצו את עמדותיה של מפלגת האם. למעשה, המורים הועסקו כמיסיונרים ולעתים אף כעסקנים של המפלגות. כל פילוג והקמה של זרמים חדשים לוו במאבקים ציבוריים קשים וממושכים, והמורים היו מעורבים בהם בכל שלב.

לא נעלמו מאבקים גם על שכרם של המורים בכל זרם. בתקופת המנדט, הבריטים קיימו משרד חינוך אשר פיקח על כל סוגי בתי הספר הלא-דתיים בארץ ואף העניק תמיכה כספית מסוימת למערכות החינוך השונות. ראשי היישוב ניהלו מו"מ מתמיד על מנת לקבל מימון די הצורך. בעיותיהם הכלכליות של הזרמים כמובן התגלגלו לפתחם של המורים. בספר היובל (1928) של הסתדרות המורים מסופר בפרוטרוט על שביתה שארכה חודשים דווקא בזרם העובדים, ב-1925 מחו מורים על תנאי שכר ירודים ועל אי תשלום משכורות.

• דבורה קלקין-פישמן היא סוציולוגית המתמחה בחקר החינוך
  

המכללה החברתית-כלכלית מונעת בידי פעילים ואנשי אקדמיה המלמדים בה בהתנדבות, ופועלת כדי להקנות לתלמידים בכל הארץ ידע ביקורתי ותיאורטי על החברה הישראלית - לצד כלים מעשיים לשינוי חברתי. מדור שבועי מגיש שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה. לכל השיעורים לחצו כאן