פוליטיקה של ילדים: כך צומחת אלימות

דראקו היה איש מערות נוח מזג ברוב הימים, אבל הבוקר היה טרוד. בטנו נותרה ריקה זה היום השני, והוא גירד באי שקט את רעמת השיער האדירה שעל חזהו. כעת עמד מתחת לעץ הגדול עם הדברים האדומים, המתוקים והעגולים, אבל ידיו קצרו מלהגיע אליהם.

"קאא!!!!!!!!" שאג מעומק הלוע וטלטל את העץ בידיו, אבל שום דבר עגול, אדום ומתוק לא הואיל ליפול ממנו. רק ענף בודד ניתק מן העץ ונחת לרגליו. דראקו הביט בדממה בעץ, בענף, וחוזר חלילה. ריר של התרגשות זרם מפיו. הוא נטל את הענף ביד מסוקסת, הניף אותו אל על והחל חובט בדברים העגולים, האדומים והמתוקים, שצנחו צייתנים למרגלותיו. כך המציא האדם הקדמון את כלי העבודה.

פוליטיקה של גן ילדים

האלימות של ילדינו הרכים היא ללא ספק נושא טעון ומורכב. שלא במפתיע, השלבים השונים בהתגלגלותה של התוקפנות הילדותית משחזרים במידה רבה את האבולוציה של התוקפנות האנושית. האנושות למדה אט אט ובהדרגה לעבור מאופני ביטוי ישירים ופרימיטיביים של קריזיונריות, לדרכי הבעה עקיפות ומעודנות יותר.

מדוע דווקא אז? כיוון שהילד חייב לרכוש שתי הבנות שכליות מתקדמות על מנת להפעיל את הכלי הזה. ראשית - מודעות עצמית. כן, כן, יקירי, מודעות עצמית היא לא רק תנאי לרוחניות קסומה ונוטפת שעוות נרות, אלא גם היכולת להבין שאתה ישות נפרדת בעולם, שצרכיך שונים מזה של האחר, ואתה הוא זה שמפעיל את גופך בכל שניה נתונה.

אי לכך ובהתאם לזאת, החבטות התינוקיות שספגתי על פני מיורש העצר עת היה בן שנה, היו מבאסות על פי כל קריטריון פיזי, אך לא ניתן לכנותן "תוקפניות", שכן הקטנטן היה משוכנע שאין הפרדה מהותית בינו ובין העולם החיצון, ובוודאי שלא הקדיש שום נוירון בודד למחשבה על כך שאני יצור בעל רצון עצמאי משלו (ובעל שאיפה סבירה לשמר את עור הפנים שלי במצב רייטינגי-סביר).

גיל הגן - תוקפנות אינסטרומנטלית

התנאי השני לקיומה של תוקפנות הינה ההבנה שהפעולה שלך תגרום נזק או תפר נורמה חברתית כלשהי. כשאנחנו צווחים "אינעל רבאק" על אותו בן עוולה שחתך אותנו בצומת, אין לנו שום אשליה שאותו ברנש יראה בכך ביקורת בונה שבאה מלב אוהב. גם הזאטוט בן השלוש שתולש ילדה אחרת מן התור למגלשה בנוסח סטיבן סיגל, לא ממש מופתע לשמוע את בכי המחאה שלה.

1. יש לי רצונות וצרכים.
2. גם לאחרים יש רצונות וצרכים.
3. רצונותיהם של האחרים לא תמיד מתאימים לשלי.
4. אני רוצה לשחק בכדור עם הנצנצים.
5. דניאל משחקת עכשיו בכדור עם הנצנצים.
6. אני ממש רוצה את הכדור עם הנצנצים!
7. יוסטון, יש לנו בעיה.
   

גיל בית ספר - תוקפנות עוינת

עם הכניסה לגיל בית הספר, החיילים הצעירים הופכים מתוחכמים יותר. ראשית, הם לומדים שיש דרכים יעילות יותר להשיג אובייקטים (בקשות מילוליות, למשל). שנית, אוזנם הופכת רגישה יותר לנורמות החברתיות המפורשות המגנות אלימות פיזית. צורה חדשה וארסית של אגרסיביות נולדת. כזו שכל מטרתה היא לפגוע באחר: התוקפנות העוינת. ילד בן 7 שסבור שנגרם לו עוול יגייס את מיטב המשאבים הקוגניטיביים שלו לפרוייקט "איך אני גורם לזה שתסכל אותי הכי הרבה סבל בהכי מעט זמן". המטרה היא האדם. לא האובייקט.

זכורני בתקופת היסודי, עת הייתי שמנמן וחנון, אבל תלמיד טוב על פי הגדרות משרד החינוך, תקפה אותי רוח השיגעון בוקר אחד, וסירבתי לתת לאריה ועופר להעתיק את השיעורים בהפסקה הגדולה, טרום שיעור החשבון האימתני. אריה ועופר נשאו בכבוד מזויף את הדחיה, התרחקו ממני בצעד כבד, וארשת פניהם נשאה את המסר הישראלי הכל כך אותנטי: "חכה-חכה".

לזכותם יאמר שלא נאלצתי לחכות כל כך הרבה. בהפסקה גחנתי אל הברזיה להשיב נפשי במים צוננים, וצ'פחה אדירה מבית מדרשו של אריה הדביקה אותי אל הכיור. עופר היה מתוחכם ומילולי יותר. מכיוון שהיה מודע למימדי גופי, השכיל לאתר את אותה חיה אפריקאית שהחליטה להתחרז עם שמי הפרטי (רמז: היא גדולה, יש לה חדק וזה לא ארמדילו), והכינוי הזה ליווה אותי בעקשנות עד כיתה ו'.

תוקפנות מתוך מצוקה

בעוד שהתוקפנות האינסטרומנטלית והעוינת מחייבות הצבת גבולות נוקשה וברורה מצד המבוגר (כלומר, שימוש בכל האמצעים הלגיטימיים על מנת לשדר את המסר שסוג זה של תגובה הינו בלתי נסבל), ישנו עוד סוג חמקמק ומתעתע של תוקפנות, ששורשיו אחרים לגמרי - התוקפנות ההגנתית (או תוקפנות מתוך מצוקה).

האמת היא שאלון סובל מרגישות יתר למגע. אלון, ועוד המוני ילדים חיים בתוך עולם חושי שונה לחלוטין מהעולם ה"נורמלי" שאנחנו חווים. ריחות, צלילים ומגעים שעבור הילד הסביר הם לגיטימיים, נחווים על ידי רגישי היתר כבלתי נסבלים. בתוך מלכודת הכיתה, נשללות מהם כל אפשרויות ההתמודדות הלגיטימיות - אסור להם לברוח, הם לא יכולים להימנע, ואם יבקשו "אל תגעי בי" יזכו לקיתונות של לעג.

אז הם פונים לדרך ההתגוננות האחרונה שנותרה להם, זו ששימשה את דראקו הניאנדרטל ברגע שעמד פנים אל פנים מול הסכנה. הם תוקפים.

אתם יודעים מה? נראה לי שנחזור אל החבר'ה הללו באחד הטורים הבאים. הם שווים את זה.

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
  

• לכל הטורים של גיל ונטורה.