דת נולדה

מזה כמה שבועות משתאה ציבור אזרחי ישראל נוכח אירועי הזיכרון לציון הירצחו של יצחק רבין. אלו, לא רק שמסרבים לגווע, אלא שמדי שנה הולכת ומתעצמת התופעה ולפיכך יוצרת מבוכה גדולה בציבור המתקשה בעיכולה. לכן, ייתכן ויש לנקוט בצורת השקפה שונה על אירועים אלו לשם הבנתם. לצורך העניין אני מציע גישה הגורסת, כי אנו נמצאים בעיצומו של תהליך יצירת זרם דתי חדש בתוך העם היהודי. מטרתי במאמר זה היא להוכיח, כי האירועים להם אנו עדים מצביעים על היווצרותה של דת חדשה.

על איזה רקע צומחות דתות? ובכן, הצורך של בני אדם במימד רוחני הוא צורך פסיכולוגי בסיסי. בהקשר לעניינו, נראה כי היעלמותו של הסוציאליזם ומותה המצער של הציונות בטרם עת יצרו חלל אידיאולוגי-רוחני עצום. על הרקע הזה החל לבסס את מעמדו בפנתיאון הישראלי אל חדש שכונה על ידי מאמיניו "השלום". בדומה לאלי שלושת הדתות הגדולות אף הוא אל מופשט אשר אין לו גוף ולא דמות הגוף. גם הוא אל קנאי הדורש קרבנות ממאמיניו. עדיין, למרות עצמתו, לא יכול היה האל החדש לקנות את מעמדו בקרב קהל מאמיניו ללא המרכיב החשוב ביותר בדתות המערב - השליח.

כידוע, בשל בעיות טכניות, אין האל נגלה באחת לכל מאמיניו. לשם העברת הבשורה הוא נזקק לשליח בשר ודם. לכן, ברוב הדתות מגלם את תפקיד השליח אדם מן היישוב: צנוע, ביישן, לעתים כבד פה אך סמכותי וכריזמטי. גם במקרה דנן קשה להתעלם מהדמיון לדתות אחרות. ליתר דיוק, מאמיני "דת השלום" מאמצים לעצמם בעניין זה דווקא את התפיסה הנוצרית. בשני המקרים השליח, ובעיקר מותו הטראגי, הם אירוע מכונן עליו תושתת בעתיד הדת החדשה.

אך לא רק בכך מסתכם הדמיון לדת הנוצרית. הנצרות, בדומה ל"דת השלום", אינה דת של חוקים להלכה אלא בעיקר של טקסים וסמלים.

בנוסף, בדומה ל"דת השלום", מקדשת הנצרות את הסליחה והפיוס. דבר זה עולה מהמילים: "הַמַּכֶּה אוֹתְךָ עַל־הַלְּחִי הַיְמָנִית הַטֵּה־לוֹ גַּם אֶת־הָאַחֶרֶת" (מתי, ה' 39). המציאות מסתבר, שונה לגמרי. בפועל נראה כי שתי הדתות מדגישות את איבתם כלפי האחרות הנתפסות בעיניהן כיריבות.

עבור הנוצרים, קיבלו על עצמם כלל היהודים בכל הדורות את האחריות למותו של משיחם כשקראו "דָּמוֹ עָלֵינוּ וְעַל־בָּנֵינוּ" (מתי, כ"ז 25). באופן דומה דוגלת "דת השלום" כאידיאל במילים "אל תביטו לאחור הניחו להולכים", אך להלכה פועלת בגישת "לא נשכח ולא נסלח". אף כאן נפרסת האחריות לרצח השליח על כלל המחנה היריב.

גם את דמות השטן חולקת הנצרות עם "דת השלום". ההתייחסות אל הרוצח ומשפחתו מתאפיינת בגישה מיסטית המשלבת פחד קמאי ושנאה עזה למי שנתפס בעיני מאמיניה כרוע האולטימטיבי. הרוצח, משפחתו ויותר מכל בנו, נתפסים בעיני "דת השלום" כדמויות דֶמוניות האחראיות לכל הרע בעולמנו.

אבל לא רק הנצרות משפיעה על דת השלום. מאפיין משותף לכלל הדתות הוא מחיקת סממנים הקדושים לדת אחרת והסבתם לטובת הדת החדשה, לציון אדנותה ועליונותה על הקודמות לה. כך נהגו הנוצרים כשהפכו את מסגדי ירושלים לכנסיות בתום מסע הצלב הראשון וכך נוהגים המוסלמים עד היום בהר הבית. בדיוק בדרך זו נהגה "דת השלום" כשמחקה את זכרם של שאול, דוד ושלמה, מלכי הדת הישנה מכיכר מלכי ישראל ומאמיניה הפכוה ל"כיכר רבין".

עוד מאפיין דתי בולט הוא סדר קביעת המועדים שנעשה דווקא בסגנון היהודי המקובל, דהיינו: חג ראשון, חג שני ובתווך "חול המועד". כמו בכל תהליך יצירה של דת חדשה, הולכת ומתגבשת גם יצירת אפוס ספרותי סביב השליח, מיתולוגיה שגיבושה יסתיים כנראה רק בעוד שנים.

באופן פרדוקסלי, יתכן שדווקא המגמות השליליות בתהליך יביאו לבסוף לאיזון החברה הישראלית. פעולות המעוררות כיום זעם של מאמיני הדת החדשה כלפי כל מה שנתפס בעיניהם כחילול הקודש, יתרמו בעתיד לאיזון חברתי. עד כה, היתה המשוואה לא מאוזנת. צד אחד, שהיה חסר דת, לא גילה רגישות לתחושות הדתיות של הקבוצות האחרות. אפילו לא כשהללו נפגעו למשל ממכר חזיר בראש חוצות או מאכילת חמץ בפסח בפרהסיה. והנה לפתע הפך ציבור זה למאמין אדוק. כעת משנוצר איזון הרי שאנו צפויים ל"סטטוס קוו", בין שני הגושים שנוצרו. לשני הצדדים יש מה להרוויח ולהפסיד, מצב שלא היה בעבר. לכן אני סבור כי בסיכומו של דבר ייתכן ומתוך האירוע הטראגי של הרצח, תצמח לנו האפשרות לקיים חברה בדרך שלווה ומאוזנת.