מסע היין האיטלקי: הלבנים של ורדיקיו
שגיא קופר ממשיך את מסע היין בארץ המגף וחותם את הסדרה עם היינות הלבנים שעשויים מענבי ורדיקיו
ורדיקיו - גם זן וגם יין
הורדיקיו הוא זן ענבים לבן וגם יין. זהו היין שלאחרונה נאמר עליו שהוא ה"משתפר ביותר" בין היינות האיטלקיים, ועשוי להיות הדבר הבא מארץ המגף. היין עשוי מזן הענבים ונקרא על שמו, אלא שיש שני אזורים של ורדיקיו, שניהם בתוך אזור המרקה. האזור הראשון לורדיקיו הוא Catelli di Jesi והאזור השני הוא Matelica. לא, זאת לא טעות: מאטֶליקה ולא מטאליקה. אם לא מצוין אחרת, אקרא לורדיקיו של יזי – ורדיקיו, ולורדיקיו די מטֶליקה – מטליקה.
אזור הורדיקיו (די יזי) הוא האזור הגדול מבין שני אזורי הורדיקיו, ונמצא סביב יזי עצמה, מערבית לאנקונה, מרחק של עד 30 קילומטר מהים האדריאטי. אזור מטליקה הוא פנימי יותר – מערבה ודרומה -אבל מה שחשוב הוא שהוא גבוה יותר ודי הררי. ההפרש בגבהים בין שני האזורים יכול להגיע גם ל- 800 מטרים. זה מעין ההבדל שבין הגליל התחתון שלנו והגליל העליון, נגיד ככה.
מרבית הכרמים במטליקה נטועים על מדרונות ושיפולי הגבעות במפנים שהם לרוב דרומיים או מזרחיים. היבולים קטנים יותר מהיבולים של יינות ורדיקיו בצורה משמעותית, ובסך הכל יש גם הרבה פחות כרמים: השטחים של הורדיקיו גדולים פי עשרה לערך(!) מהשטחים של המטליקה.
ומה ההבדל?
יש הבדל לא קטן. גם בגלל הגובה והחשיפה הטובה לשמש, אבל לא מעט בגלל ההבדלים בכמויות הענבים, המטליקה הם יינות יותר מרוכזים ובעלי גוף מהורדיקיו. נוסף על כך, עד לאחרונה, יינות הורדיקיו יוצרו על ידי קואופרטיבים, חלק גדול מהם כיינות מאוד בסיסיים, בעוד ההתרשמות שלי הייתה שהמטליקה היו תמיד שמורים על ידי יצרניהם ליינות גבוהים מעט יותר. כיום העניין השתנה: יש באזור ורדיקיו די קסטלי יזי יותר יצרנים קטנים, עצמאיים, וגם היצרנים הגדולים מקפידים יותר. הם גם קשובים יותר לרצונות השוק, ושומרים על החומציות הטובה של הענב, על המרירות הקלה שלו ועל מעט מינרליות בסיומת. המרירות היא מרירות של שקדים מרים – amarena – ולא מרירות של קליפת הדרים. ועוד: דווקא עם התבגרות היין הוא מראה ריחות נעימים של פרחים – ארומות שלרוב נעלמות ביינות מתבגרים.
את יינות הורדיקיו הבסיסיים כדאי לשתות החל משנה אחרי הבציר ועד סוף השנה השנייה שאחריו. לעומת זאת, בניגוד לתובנה המקומית שלנו, שיינות לבנים שותים במהלך שנתיים מהבציר אלא אם כן הם מתוקים או שהו בעץ, אפילו יינות הורדיקיו הבסיסיים יכולים להשתמר יפה גם ארבע שנים אחרי הבציר. מדובר ביינות יבשים אבל חומציים למדי שלא היו בעץ. החומציות שלהם, במיוחד אם נבצרו בחלק הראשון של עונת הבציר, לא רק מקלה על שמירת של היין, אלא היא גם זאת שהופכת אותם למתאימים מאוד לייצור יין מבעבע. בזכותו של הורדיקיו, אזור המרקה היה מהאזורים הראשונים ליצר יינות מבעבעים טובים וזולים באיטליה. היום הם מיוצרים בשתי רמות מחיר: יינות בשיטת שארמאט – הוספת גז למיכל לפני הביקבוק, ויינות בשיטה המסורתית – תסיסה שנייה בבקבוק (כמו שמפניה).
לפי חוקי האזור, מותר להוסיף ליינות הורדיקיו (משני תת האזורים), עד 15% של יין מענב אחר, אבל מעטים עושים זאת. היינות שמיוצרים הם ספומנטה (מבעבע), ריזרבה – אם היינות יושנו לפחות 24 חודש, מהם חצי שנה בבקבוק, פאסיטו – יין קינוח (14 – 16% אלכוהול), קלאסיקו, קלאסיקו סופריורה וקלאסיקו רזרבה. "קלאסיקו" הוא אזור בתוך אזור הורדיקיו די קסטלי יזי – משובח יותר, שמקסימום היבול המותר בו נמוך בכ- 22% מהיבול באזור ורדיקיו "רגיל".
היינות הצעירים חיוורים עם טינט ירקרק, והופכים זהובים יותר עם ההתבגרות – צהוב-זהוב. האף מאוד עדין, ובו משולבים ריחות של פירות ופרחים. הוא יכול להיות מעט מחומצן כשהוא מתבגר ולהוציא ריחות שמרים ואפילו קרום לחם – ללא חבית. בפה מעט מינרליות לעיתים, אבל תמיד מרירות שקדים קלה, שניכרת גם בסיומת.
גרופולי
יקב בולט מאוד מבחינת ייצור באזור זה הא יקב גרופולי – Garofoli. זהו יקב משפחתי, שמנוהל כיום על ידי שני אחים, דור רביעי ביקב, כאשר ילדיהם כבר נכנסים לעסק. חלק מיינות היקב יובאו בעבר לארץ על ידי חברת הגפן, אך לצערי הם לא מיובאים לכאן יותר. גלעד פלם, מבעלי "הגפן", אמר לי שגם לצערו, הביקוש בישראל ליינות יבוא, מזנים לא מוכרים, נמוך, ולא מצדיק את ההשקעה. חבל שדווקא ביין, שהוא דבר כל כך עשיר ומגוון, אנחנו נוטים לשמרנות קברנה-שרדונה-מרלו, ולא מנסים ומעיזים יותר...
בכל אופן, ביקב טעמתי כמה וכמה יינות, ביניהם כמה בטעימת אורך. ראשית המבעבע:
הספומנטה – Brut Riserva - העשוי בשיטה הקלאסית, מבציר 2000. הוא נמזג מבקבוק מגנום יפה, והיה בעל אף מעט שמרי, טוב, רענן מאוד, מאוד מאוזן ונעים. מרענן ביותר. יין דומה מבציר 1996, מבקבוק רגיל (750 מ"ל), היה שמרי גם הוא, והייתה בו אנימליות ומשהו של חציר, וגם כאן, סיומת משובחת, ארוכה וטובה. בשני היינות היו הבועות קטנות, מאוד אחידות וניכר שהיין עשוי היטב ובקפידה. מחיר? 6.70 יורו, מחיר סיטוני ביקב – כ- 16 יורו לצרכן.
בציר של ענבי ורידקיו (צילום: ASIVIP)
גרופולי - יינות לבנים
את הורדיקיו הבסיסי ביותר מבקבק היקב בשני סוגי בקבוקים: בקבוק "בורדו" רגיל ובקבוק בעל צורה אזורית אופיינית שנקרא "אנפורה" (לא 'אמפורה' - זה דבר אחר). כאן אפשר לראות היטב את הבדלי הגישה בעולם: בארצות הברית הבקבוק מצליח ונמכר היטב, למעשה טוב יותר מאשר בבקבוק בורדו, בעוד שבאירופה – אנגליה, הולנד ומדינות אחרות – הבקבוק לא מצליח בכלל, והיין נחשב ל"זול", אם הוא מגיע בו. מסתבר שגרופולי הוא לא יחיד, והרבה יקבים נוהגים באותו אופן, ומבקבקים את אותו יין בבקבוקים שונים, לשוקים שונים. בכל אופן, היין הבסיסי, 2006 Serra Del Conte, הוא בעל צבע זהב חיוור, מעט ירקרק – אופייני לזן – וריחו מתקתק ומזכיר מעט אגסים. בפה יש בו מינרליות קלה ממש, והסיומת מעניינת, מתובלת, עם אותו שמץ מרירות מובטח. מחיר בקבוק כזה יהיה בערך חמישה יורו. לא נורא בכלל.
Macrina 2006 עשוי באותה שיטה – ללא עץ, כמו קודמו - אך הוא נבצר מאוחר יותר בכרמים בהם היבול נמוך יותר. הוא מסווג כקלאסיקו סופריורה וההפרש במחיר – בערך שני יורו לבקבוק (לצרכן) – מוצדק וראוי: היין הרבה יותר מינרלי ובעל גוף מה- Serra Del Conte, ובפה יש בו מתיקות פרי – הבציר מעט מאוחר יותר, כאמור – ומרירות, שמשתלבות היטב. הוא בעל סיומת יותר חומצית ומתובלת.
מכאן לשתי הסדרות הגבוהות יותר של היקב: Podium ו- Fiorese.
הפודיום היא סדרת היינות שהביאה ליקב את פרסומו, אפשר לומר. זהו יין לבן יבש, בעל אורך חיים ממוצע של עשר שנים לאחר הבציר. הוא מתיישן שנה על השמרים, במכלי נירוסטה, ללא עץ, אז מבוקבק ושוהה זמן נוסף בבקבוק לפני היציאה לשוק. עכשיו מוציא היקב את יינות 2005, שמחירם לצרכן יהיה כ- 11 יורו, אולי 12.
Podium 2005 הוא יין מאוד אלגנטי: באף הראשון הוא מעט מוסקטי, מלווה בתפוחים ירוקים, טריים. הפה חלק, מאוד נעים, והתיבוליות והאגרסיביות של היינות הקודמים פחותה כאן. בכוס הוא ממשיך ומתפתח, נותן מינרליות יפה, דבשיות ומורכבות שלא היית מצפה לקבל מיין של 70 שקלים או פחות. הסיומת בינונית-ארוכה, מעט מרירה.
עשינו שתי קפיצות בזמן עם יינות אלה, וטעמנו יין מבציר 2000 ויין מבציר 1995. היין מבציר 2000 היה בעל אותו טינט ירקרק, גם בצבע וגם באף – התחמצנות קלה, אופיינית, מינרליות ותפוחים – אך כל זה לווה בארומות של barnyard – קש-חציר שנאסף זה עתה לאלומות; ריח "חם" וטוב, מאוד מרוכז וגובל בדבשיות. התיבוליות טובה וגם הסיומת, הארוכה, מהנה מאוד. הפודיום מבציר 1995 היה בעל צבע זהב עמוק, אבל עדיין שמר על הצללית הירקרקה. באף הוא היה הרבה יותר דבשי, מבוגר, עם ארומות של התחמצנות, פטריות ובצל יבש-מטוגן, אולי התחליף שלי לקרום הלחם שאמור להיות יותר אופייני. הסיומת הייתה קצרה במקצת, אבל צריך לזכור שמדובר ביין לבן, יבש, שלא שהה בכלל בחביות. לו הוא היה ילד, הוא היה חוגג את בר המצווה שלו השנה, ובהצלחה.
יינות סדרת הפיורזה – Fiorese – מקורם בכרמים ביבולים נמוכים מאוד, שנבצרים במלוא ההבשלה – מאוחרת יחסית (לא 'בציר מאוחר'). אך ההבדל הגדול הוא בויניפיקציה: היינות עוברים תסיסה ושוהים בחביות צרפתיות במשך תשעה חודשים ויוצאים לשוק שנתיים לאחר הבציר, לפחות (עכשיו בשוק יינות 2004). יש פה הרבה מאוד עץ באף, ולמרות שהוא משולב יפה, והיין עשוי כהלכה ומהנה, זה עדיין יין לבן בעץ. הכל יותר עגול, יותר חלק מה- Podium, אבל אין ספק שזהו יין שעשוי על מנת לרצות שוק מסוים; כהלכה – אבל זהו. שני היינות שטעמתי – 2004 ו- 2003, היו דומים מאוד באופי, מינרליים מעט, עגולים ובעלי ארומות של חבית אלון שיצאו בשלבים כאלה או אחרים של הטעימה.
עוד יינות ורדיקיו ששווה להכיר:
La Case Bonci 2005 – 100% - ורדיקיו חביב, אף מינרלי לימוני עם סיומת יבשה בעלת מרירות נמוכה יחסית. אותו היין מבציר 2004 היה טוב הרבה יותר, מה שמראה שאולי היינות אכן משתפרים אחרי שנה...
Bonci Verdicchio Classico Manciano 2006 – מאוד נעים ומאוד ארומתי. מינרליות + תה ורדים. פה חלק, חומציות קלה עם תיבול קל בסיום. לצד מתיקות פרי, זהו יין יבש וטוב.
Verdicchio dei Castelli di Jesi Classico Superiore San Michele Bonci 2006 – עוד יין של יקב בונצ'י, מכרמים בני 30 עד 45 שנה. ארומתי, מאוד מזכיר אניס, עגול בפה, סיומת ארוכה, מרירה – פומלה, הפעם – בסיומת. 2004 היה גם פה טוב יותר, אבל הגדיל לעשות בציר 1999 של אותו יין: זהב עמוק, אף בעל מינרליות מצוינת, לא כבדה מדי. פה עגול, קצת קל יותר מ- 2004, חומצי יותר ומפולפל, ומצד שני מאוד טאני(!) וארוך. אחרי כמה זמן בכוס היין נרגע קצת, והתחיל להוציא ארומות ירקרקות של פלפל ואצות ים – יתאים מאוד לסושי. לא צחוק. יופי של יין. אגב, היינות מסדרה זאת מגיעים בבקבוקי ריזלינג ארוכים. למה? כיון שבבציר הראשון של הסדרה לא היו להם בקבוקים אחרים, וככה נשאר העניין עד היום. איטליה.
עוד לנסות מיקב זה - Pietrone Riserva 2004.
ועוד שניים:
Verdicchio dei Castelli di Jesi Classico Le Vaglie, Santa Barbara 2006 – סנטה ברברה בכלל הוא יקב מצוין, והצטערתי שלא הייתה לי הזדמנות לטעום עוד משלו.
2006Verdicchio dei Castelli di Jesi Classico Superiore Misco Tenuta di Tavignano – מיקב זה – טביניאנו – אהבתי גם את בציר 2004. יין מאוד מאוד מרשים.
אני מקווה שהכתבות האחרונות על המרקה ועל היינות והזנים האופיניים לאזור, עשו משהו: כשאתם נוסעים, טסים או מטיילים, לא חייבים ללכת על היינות הגדולים, מהזנים או מהמקומות המוכרים והידועים. יש הרבה מאוד יין טוב בעולם, מעניין ומגוון, ושווה תמיד לנסות משהו חדש. אם "נופלים", מקסימום מדובר בבקבוק יין, ובמחירים של איטליה, מחוץ לנתיבי התיירות המוכרים – זה זול כמעט כמו מים מינרליים.
שגיא קופר עורך את אתר היין "בקבוק ".
