האם הומואים ולסביות מופלים לרעה ע"י הרופאים?
מחקרים מגלים שהומואים ולסביות נמנעים מלגלות את זהותם המינית לרופא המטפל שלהם מחשש שייתקלו בדחייה, בהסתייגות ובדעות קדומות. "אין צורך לתשאל מטופל על זהותו המינית, אלא אם יש סיבה לכך," אומרים רופאים
מחקרים שנעשו לאחרונה בעולם בקרב רופאים פנימיים וגינקולוגים מגלים לא מעט הסתייגויות, דעות קדומות והתעלמות מבעיות, שנובעות כולן מאי נוחות שחש הרופא כלפי המטופל ההומו־לסבי. סקרים נוספים שנערכו, בעיקר בארה"ב, מגלים שגם אנשי הקהילה ההומו־לסבית עצמם מעדיפים שלא להסגיר את נטייתם המינית בפני הרופא המטפל, כדי למנוע יחס קליני שיפוטי.
במחקרים שערך אלפרד קינסי באמצע המאה הקודמת הוא מצא ש־10% מהגברים בעולם הם הומוסקסואלים וש־6% מהנשים מגדירות את עצמן כלסביות. לעומת זאת, ממחקרים שנערכו לאחרונה עולה שהשכיחות גדולה יותר. החוקרים נוהגים להבחין בין זהות מינית – שהיא האופן שבו אדם תופס את עצמו רגשית ומגדרית – לבין התנהגות מינית, שמבוססת על ניסיון אישי והשותפים המיניים בפועל. כך או כך, על פי הסקרים מדובר בפלח ניכר של האוכלוסייה שמגדירים את עצמם כהומואים או לסביות.
בשנים האחרונות העלו חברי הקהילה ההומוסקסואלית בעולם המערבי טענות על כך שרופאי משפחה ורופאי נשים מתנהגים אליהם בחשדנות ובאי רצון. התלונות האלה עולות בקנה אחד עם תוצאות סקר שנערך לא מזמן בארה"ב ולפיו יותר ממחצית מרופאי המשפחה מאמינים שהתנהגות חד מינית היא בלתי ראויה.
הממצאים האלה היו המניע למאמר שפירסמו לאחרונה ד"ר רחל דהן, ד"ר רותם פלדמן וד"ר דורון חרמוני, מהמחלקה לרפואת משפחה בפקולטה לרפואה של הטכניון בחיפה. במאמר, שפורסם בירחון 'הרפואה,' הם קוראים להנהלות בתי הספר לרפואה לשפר את הוראת הטיפול בהומוסקסואלים כדי להקנות לרופאים הצעירים את מירב המידע והמיומנות על סוגים שונים של נטייה מינית וביטוייה בשטח, מה שיאפשר להם להתייחס לצרכים הרפואיים של אוכלוסיית ההומוסקסואלים, הלסביות, הדו מיניים והטרנס־ ג'נדרים ביתר תשומת לב ורגישות.
מבוכה, דחייה וחרדה
על פי המאמר, הרופאים בדרך כלל לא מודעים לזהות המינית של המטופל שלהם, בעיקר כי המטופל נמנע מלספר על כך מחשש לתגובה עויינת, ביקורתית ושיפוטית. מחברי המאמר מצטטים תוצאות סקר שנערך ב־1999 בארה"ב בהשתתפות 1,121 רופאי משפחה, ולפיו 40% מהרופאים מודים שלא נוח להם לטפל בחולה הומוסקסואל, 60% זכו נוכח תשובותיהם לתואר הלא מחמיא 'הומופובים,' וכ־30% הודו ש"נטייה הומוסקסואלית מהווה איום על יסודות החברה." סקר מקביל שנערך בקרב מטופלים הומוסקסואלים העלה ש־89% מהם היו עדים לפחות פעם אחת לתגובה שלילית של רופא המשפחה נוכח זהותם המינית. התגובה הזו כללה לטענתם מבוכה, חרדה, הבעת דחייה, סקרנות מוגזמת או הבעת רחמים.
סקר דומה שנערך לאחרונה בישראל על ידי מחברי המאמר גילה שגם אצלנו תמונת המצב עגומה למדי. על פי הסקר, רופאי משפחה ישראלים כמעט שלא יודעים על הזהות המינית של מטופליהם. המחקר מעריך ש־6%–3% מהמטופלים
שמגיעים באופן קבוע לרופא משפחה לאורך 15 שנה הם הומוסקסואלים או לסביות. המשמעות היא שאם במרפאה כלשהי רשומים למשל 1,380 מטופלים – אז 80–40 מהם הם הומואים או לסביות. אלא שעל פי הסקר, שבו השתתפו 103 רופאים, כמחצית מהם לא ידעו ולו על מטופל אחד עם נטיות הומוסקסואליות, 27 מהם ידעו על 3–1 מטופלים כאלה, ורק שני רופאים ידעו על הזהות המינית של 24 ממטופליהם הקבועים. "למעשה," טוענים מחברי המאמר, "שיעור המטופלים ההומוסקסואלים, הלסביות והדו מיניים המוכרים לרופאיהם בנטייתם נמוך במרפאה הישראלית יותר מאשר במרפאות בחו"ל שהשתתפו במחקר." סקר מקביל שנערך בקרב אנשי הקהילה בארץ תומך גם הוא בתמונת הניכור, ולפיו 40% מחברי הקהילה הודו שאינם מסוגלים לספר על נטייתם המינית לרופא המשפחה.
לטענת מחברי המאמר, המלכוד הזה שבו החולים נמנעים מלגלות את זהותם המינית בשל חשש מתגובת הרופאים חייב להישבר, שכן להומוסקסואלים וללסביות יש לעיתים צרכים רפואיים מיוחדים שמחייבים התייחסות מיוחדת. כך למשל הם נמצאים בסיכון גבוה להיות קורבנות לאלימות עקב נטייתם המינית, והם סובלים בשכיחות גבוהה יותר מדיכאון, אובדנות, הפרעות אכילה, שתיינות, מחלות סרטן מסוימות (כמו סרטן פי הטבעת) ותחלואת לב (שנובעת בעיקר ממתח, הסתרה וכו.('
אלא שהסיכון הבריאותי המשמעותי ביותר של חברי הקהילה הומו־לסבית הוא עצם הימנעותם מפנייה לרופא לטיפולים ולבדיקות, מחשש שיצטרכו להסגיר את זהותם המינית ולהיתקל בדעות קדומות של הצוות הרפואי. לטענת מחברי המאמר, הרגישות חיונית במיוחד כשמדובר בהומוסקסואלים צעירים, שחשופים ללחצים מבית ומחוץ ויש בקרבם שיעור גבוה של אובדנות, אבל גם הומוסקסואלים מבוגרים סובלים מהבעיה ולכן סובלים מהחמרה במצבם הבריאותי.
"הרופאים יכולים לשפר את הטיפול הרפואי באנשים האלה על ידי אימוץ גישה לא הומופובית, תקשורת נקייה מהנחות קדומות לגבי מיניות, ומודעות זהירה להשפעת גישתם על העבודה הקלינית שלהם," מדגישים מחברי המאמר. כדי להשיג את זה ממליצים המחברים לשפר ולשדרג את הוראת ההומוסקסואליות בפקולטות לרפואה, שם לטענתם מקדישים היום לנושא הזהות המינית כשלוש וחצי שעות בממוצע במשך כל תקופת הלימוד.
"אני לא מתחקר"
ד"ר מיכאל מאיר, מומחה לרפואה פנימית ומרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, מסתייג מהממצאים שעלו בסקרים וסבור שהם לא משקפים את המציאות, לפחות בישראל. "אני מניח," הוא אומר, "שאם מדובר בעובדות מחקריות שנאספו מרופאים בעולם ובעיקר בארה"ב, הרי שמדובר בחומר מבוסס. אבל אישית, כרופא בעל ותק, לא נתקלתי ולא חשתי בשום אי נוחות מול מטופל שמשתייך לקהילה ההומו־לסבית, ויש לי מטופלים רבים מהמגזר הזה. אני בטוח
ששום רופא מעמיתיי לא נוקט גישה שונה כלפי מטופל הטרוסקסואל או הומו־לסבי, כשם שהוא לא מתייחס באופן שונה למטופל אשכנזי או מזרחי. אין סיבה להפגין כלפי הומוסקסואלים אמפתיה מיוחדת וגם לא אנטגוניזם".
ד"ר מאיר מודה שחלק מהחולים שמגיעים אליו מסתירים את זהותם המינית. "אני לא נוהג לתשאל מטופל על נטייתו המינית, ובוודאי לא בביקור ראשון, אלא אם יש לי סיבה רלוונטית לכך. אם אדם בא אלי עם מחלה עונתית בנאלית כמו שפעת, הצטננות וכדומה, אין לי סיבה לשאול אותו על התנהגותו המינית. זה גם לא נראה בעיניי חיוני לתיק הרפואי שלו. לעומת זאת, אם מדובר במחלה זיהומית או במחלת מין עלי לשאול אותו על הרגליו המיניים. אני לא מתקיף ולא לוחץ על אדם להודות שהוא הומוסקסואל. אסתפק בשאלות רמיזה, אבל לא אכריח אותו להזדהות – לא כי יש לי בעיה להתמודד עם מטופל כזה, אלא משום שאני לא נוהג ללחוץ על מטופלים.
"מנסיוני, הומוסקסואלים באים למרפאה בדרך כלל עם בן הזוג, ואז אני לא צריך לשאול בכלל, משום שברור שהם זוג. באות גם נשים לסביות עם בנות הזוג שלהן, במיוחד לפני קבלת החלטה כמו הבאת ילד לעולם. הן מופיעות במרפאה בהריון וגם אחרי הלידה, ונחמד מאוד לטפל בהן".
מאמרם של ד"ר דהן, ד"ר פלדמן וד"ר חרמוני מבוסס אמנם בעיקר על מחקרים ממדינות אחרות, ובעיקר מארה"ב, אבל לטענתם הקשר בין זהות מינית לבריאות הוא אוניברסלי. לדבריהם, מחקרים מראים שיחסי מטופל־רופא מהווים גורם קריטי בבריאות המטופל וחיוניים להיענותו לייעוץ הרפואי. "כיוון שהאוכלוסייה ההומו־לסבית נוטה להימנע מטיפול רפואי ומבדיקות מונעות, נדרשים הרופאים לגלות רגישות מיוחדת מול המטופלים האלה, שהיו מעוניינים להיחשף אם רק יכלו להיות בטוחים שהדבר לא יפגע במערכת היחסים עם הרופא שלהם."
לפנייה לכתב/ת 
