והגדת לבנך ולבתך גם

כבר שבוע שעל שולחן העבודה שלי מונח התנ"ך החדש. אני מסתובב סביבו בזהירות, פותח אותו, קורא משהו, סוגר שוב. הוא גדול יחסית, הכריכה שלו סגולה, הדפים לבנים מאוד, ומה שמפתיע אותי בכל פעם מחדש - אין בו טעמי מקרא. לא שאי פעם טרחתי לזמזם אותם, אבל עכשיו פתאום חסרונם מפריע. יכול להיות שזו אמירה קצת משונה, אבל גם זה חלק מהעובדה שאני לא מצליח להפסיק להרגיש אשם כלפי העותק הישן שלי, שהיה מונח על אותו השולחן בדיוק כל חיי ועכשיו הוגלה בבושת דפים אל המדפים שמשמאל למחשב.

הישן שהודח דומה מאוד לזה שיש לכם בבית. קיבלתי אותו ביום השחרור מהצבא, והוא שמנמן ועטוף בקרטון כחול, בלוי, שעליו אותיות מוזהבות. יש עליו את כל קמטי החיים. פעם שפכתי קפה על משה רבנו, וחזון המרכבה של יחזקאל - שכנראה לעולם לא אבין אותו עד הסוף, אבל לפחות איני היחיד - חלק איתי בטעות סנדוויץ'. נדמה לי שזה דווקא בסדר. שהוא מעדיף את זה ככה, כי הוא מבין שזה חלק מהמחיר שהוא צריך לשלם על היותו טקסט חי, פעיל, עם נוכחות מתמדת בחיי בעליו.

ועכשיו החדש הזה שטורד את מנוחתי. הגיע הרגע לגילוי הנאות: העובדה שאני כותב עליו היא הפרה ברורה של שבעה-שמונה כללי אתיקה עיתונאית, שכן מי שהוציא אותו לאור הוא אותו מו"ל ("ידיעות אחרונות") שמשלם גם את משכורתי. התנ"ך הסגול הזה הוא חלק מפרויקט שאפתני במיוחד שהם הניחו עליו לא מעט ז'יטונים. מה שמחמיר את המצב הוא שאף אחד לא דרש ממני לכתוב עליו, הוא רק הוצג בפניי ומיד התנדבתי לשווק אותו. נכון שלדעתי הם הולכים להפסיד עליו את התחתונים, אבל לא זו הסיבה. אני מאמין - באמת ובתמים - שמדובר באחד המיזמים התרבותיים החשובים ביותר שנעשו פה אי פעם. קוראים לו "עם הספר".

יש לנו סיפור

עם הספר זה אנחנו, אגב. או לפחות מה שאמורים היינו להיות. בשנים האחרונות פחות ופחות ברור מהו הספר, ובתיאום לא מקרי גם פחות ופחות ברור מיהו העם. החברה השבטית והמסוכסכת שלנו לא טורחת כבר מזמן לחזור אחורה ולבחון מאיפה היא באה. הניסיון להפוך אותנו לחבורה רב-תרבותית, שבה כולם שווים וכל אחד מוזמן לבנות את ספריית הזיכרונות שלו, גרם לכך שאף אחד כבר לא טורח לברר מי אנחנו, מאיפה באנו, ובטח שלא לאן אנחנו הולכים. בעידן שבו כל זמרת מועדונים מדברת על ה"נראטיב" של יצירתה, כנראה שקשה לזכור ש"נראטיב" זו פשוט המילה הלועזית ל"סיפור". יש לנו סיפור. הוא מובנה, הוא ברור, יש לו התחלה ואמצע, רק הסוף עוד לא ברור.

עוצמתו של "עם הספר" בפשטותו היחסית: הוגיו לקחו את 24 הספרים שנראים להם כבסיס הנתונים של התרבות העברית, והוציאו אותם מחדש בפורמט שלא נראה כמו משהו שהתגלגל מהבוידעם של סבא שלך. אם אתה אזרח ישראלי משכיל, הם אומרים לך, או לפחות אחד שרוצה להיות, אין לך ברירה אלא לחזור לטקסטים היסודיים שלנו. ולא, חיפוש אחרי המילים "אגרות הבעל שם טוב" בויקיפדיה אינו נחשב להשכלה ממשית.

הסדרה מתחילה בתנ"ך החדש שלי, ממשיכה לתלמוד, לרמב"ם, לספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי (הנה שאלה מצוינת למשחקי טריוויה: "איך נקרא במקור ספר הכוזרי?" התשובה: "הספר להגנת הדת המושפלת והבזויה"), שולחן ערוך, שלום עליכם, ביאליק, "מדינת היהודים" של הרצל, גם ברנר ועגנון, וגם סידור תפילה ומחזור ליום הכיפורים. הכל מודפס יפה, על דפים באיכות שגורמת לך לרצות ללעוס אותם, במחיר עלות.

כיהודי טוב זה הדבר היחיד שדרשתי לדעת לפני שהסכמתי לכתוב על הסדרה - מי מרוויח? התשובה היא שאף אחד. הם הולכים למכור את זה במחיר ההדפסה. אז מה יוצא להם מזה? כלום, זה נעשה כתרומה לקהילה. אני אגב השתכנעתי בטוהר הכוונות של התרומה, אבל עדיין לא בטוח שיש קהילה.

כן, אני יודע שזה מגרה את בלוטות הציניות, אבל זה רק מפני שאתם לא מכירים את הדינמיקה הפנימית של מוסדות עיתונאיים גדולים. עיתונים חיים בתחושה בסיסית מתמדת של אשמה. אנחנו יודעים הרי שיש משהו שטחי בניסיון לייצר כל בוקר מציאות רק כדי להשכיח אותה למחרת, אבל לא תמיד היינו כאלה. מאיפה באנו לפני שהחיים טרפו אותנו? מאהבה לשפה העברית, מהרצון לשנות את המציאות, מתוך תקווה להשאיר על העולם שריטה הראויה להיזכר. התוצאה? מדי פעם אנחנו עושים איזה פרויקט גרנדיוזי בתקווה שתשכחו לנו את העובדה שניסינו להרגיל אתכם לחשוב בכותרות של ארבע מילים, עם מה שפחות סימני פיסוק.

האמא של הניו אייג'

יכול להיות שלא לזה היא התכוונה, אבל הרב-תרבותיות היא גם האמא הביולוגית של ה"ניו-אי יג'" המקומי הפורח. היות והיא הבטיחה לכולם שלא צריך יותר להתאמץ, אז לא התאמצנו. היות והיא אמרה לנו שמותר לנו לבחור לעצמנו את הסיפור, אז בחרנו בזה עם התמונות והאותיות הגדולות. במקום תרבות עברית יצרנו קומיקס. תרשו לי להבטיח לכם, לקרוא את י.ד. סולובייצ'יק זה לא בדיוק טיול בפארק. מדובר במגרסה רעיונית שוחקת, קשה, מאתגרת ומפרכת. הרבה יותר נוח לנסוע לסדנת עלי תה במדבר ולנסות לפענח את הפופיק של עצמך.

סדרת "עם הספר" אפילו לא טרחה _ יהירה שכמותה _ לתת לנו גרסאות מעובדות ולעוסות רך של הטקסטים. כשאתם לוקחים ליד את עגנון, זה בדיוק עגנון, בגרסת הבמאי. אני מתכונן להפוך את הקריאה הזו למבחן ההורות שלי. האם אני מסוגל עדיין להציב בפני ילדיי (לפחות אלה שבוגרים מספיק בשביל להתמודד עם זה בלי לרצוח אותי) אתגר אינטלקטואלי מורכב, קשה להבנה, בלי להתחנף אליהם ולהבטיח מיד שלושה משחקי פלייסטיישן צרובים כפיצוי.

כי אני מעולם לא חשבתי שאנחנו מגדלים פה ילדים שהם טיפשים יותר מאיתנו. הבעיה היא אצלנו. גדל פה דור שלם של הורים שבמקום למלא את תפקידם ולהכריח את ילדיהם לצלוח את נהר הקשיים המתחייב בדרך אל התרבות, העדיפו לשלוח אותם לאבחון ולהתייפח על כך שהיועצת אמרה שיש להם "הפרעת קשב". האם רק אני עמדתי במשימה? מה פתאום. ברור שגם הילדים שלי רואים יותר מדי טלוויזיה. השאלה היא האם מאוחר מדי לתקן. השאלה השנייה - מאיפה מתחילים?

חלק מההנאה נובע מכך שיש בסדרת "עם הספר" - בין אם התכוונה לכך או לא - גם משהו חתרני. מפני שהיא נאלצה לקבל עליה את העובדה שארון הספרים היהודי המפורסם הוא גם חילוני. היא החליטה לכלול לתוכה את הספרות בת זמננו - בדמותם של ביאליק וברנר - כשווה בין שווים עם הכתבים הקדושים הכי בסיסיים של היהדות. היא עטפה את רבי נחמן מברסלב באותה עטיפה יחד עם שלום עליכם. היא הגדירה את ה"קאנון" של חיינו כמשחק משולב שבו בנימין זאב הרצל אינו נחות במאום מן התלמוד. הם הולכים לעמוד יחד על המדף, בגודל זהה, בכריכה זהה, בפונטים זהים. כשהעין תרפרף ביניהם היא תבין - אינסטינקטיבית - שבביוגרפיה הרגשית והלאומית שלנו אתה לא יכול לאהוב אחד בלי השני. האם זה יעורר ויכוח? אני מקווה שכן. הגיע הזמן לנהל את הוויכוח הזה מבלי שנשפיל את עינינו מול שום טקסט.

כמה מקריות יש בהחלטה הזו? שאלה יפה. הנה רשימת השמות של הוועדה המייעצת שהחליטה מה יפורסם ואיך. תנשמו רגע עמוק, היא ארוכה ומכובדת להחריד: נחום לנגנטל, הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ, פרופ' ידידיה שטרן, פרופ' משה הלברטל, הרב יובל שרלו, ד"ר רות קלדרון, ד"ר גדי טאוב, פרופ' אביעד קליינברג, א.ב. יהושע, יורם קניוק.

בימים כתיקונם אתה יכול לקחת את החבורה הזו, לנעול אותה בחדר, לצעוק "פלסטינים" ולחזור אחרי שעתיים כדי לאסוף את הגופות. במקרה הזה, נדמה לי, אפילו משחקי האגו הידועים של עולם התרבות הישראלי (ואל תטעו בהם, מי שמציץ לפעמים בירחונים הספרותיים יודע שהם יודעים להיות גרועים לפחות כמו פרק ב"הדוגמניות 2") הוסטו הצדה לטובת רשימה טובה, מנומקת, אפילו מעוררת כבוד.

למה תמיד מקפחים את השירה?

לא שיחסרו טענות. אני למשל הייתי מוותר על שלום עליכם לטובת אוסף טוב של שירה, שינוע על כל הטווח שבין אבן גבירול ("מָי זֺאת כמו שֵחֵר עולִה ונָשקִפִה/ תִאָיר כאור חֵמִה, בִרִה מאד יִפִה?", נכון מקסים?) ועד עמיחי, רביקוביץ' וסומק. למה תמיד מקפחים את השירה? גם ההגדה של פסח נראית לי מיותרת, כי ממילא יש אותה בכל בית.

במקומה אפשר היה לפנות מקום לאוסף אחד של סיפורים קצרים - נגיד שילוב בין איסאק באבל, בשביס זינגר וברנרד מלמוד. אבל זה רק אני. נדמה לי שלכל אחד יהיו טענות (אם אני מכיר את המבקר מנחם בן, הוא יתפוצץ), וכנראה טוב שכך. כבר הרבה זמן לא היה לנו פה ויכוח ספרותי יצרי, שותת דם ומלא השמצות ועלבונות.

לא שמישהו יקרא הכל. נער הייתי וגם זקנתי, ואני חושב שהכרך של "תורת הסוד הקדומה" יצטרך לוותר עליי. למה? כי הסדרה הזו אמורה להתייצב גם בבית של מישהו שהוא צופה קבוע בגביע האלופות, שיש לו אסיפת הורים מחר, שצריך להגיש את המאמר הזה בזמן כי במערכת

כבר צועקים. בעולם שבו גוגל מציעה לך לנחות ישירות לציטוט הנכון של הרמב"ם, אתה יכול להחליט שהקריאה הרציפה של "מורה נבוכים" תחכה לפנסיה או לחופשה הבאה באנטליה.

זה גם לא מאוד משנה. בין השנים 1980-1948, כשהוצאת "מסדה" ואחריה "שוקן" עסקו בהוצאתה לאור של "האנציקלופדיה העברית", היו לא מעט ישראלים שהחליטו שהאוטו הראשון יחכה, כי הם מוכרחים שמאחורי גבם יהיו שני מדפים ארוכים של ספרים כרוכי עור. האם זה אומר שהם קראו הכל? הצחקתם. זה אומר שהם ידעו שהחיים כאן, כמו כל פשע מושלם, זקוקים לאליבי.

בשיחה שהייתה לי עם דב איכונלד, מנכ"ל הוצאת "ידיעות אחרונות", הצעתי לו למכור את הסדרה גם עם מדף או ארונית בצבעים תואמים. הוא הסתכל עליי במבט האדיב השמור אצלו לאנשים שמבלבלים את המוח, אבל אני עדיין חושב שאני צודק. בעולם של "חללי עיצוב לבנים" ו"תפיסת מרחב בהירה", ספרים היו ונשארו הדבר היפה ביותר שיכול אדם להשעין על קיר.

בשביל ש"עם הספר" תתפוס את המקום הראוי לה, היא צריכה להפוך לתג האדום של האומץ התרבותי. "כן", אתה צריך להפטיר בפני אורחיך בעודך פוסע בנונשלנטיות לעבר המטבח, "קראתי כבר את 'ספר האגדה', עכשיו אני מתכונן להתחיל את קובץ הספרים החיצוניים".

וגם אם לא תקרא אותם, עדיין יש פה אלמנט הצהרתי. אתה לא צריך לגור על גבעה בשומרון כדי להוכיח שיש לך קשר אל ההיסטוריה של עצמך. תשעים אחוז מהספרים בפרויקט "עם הספר" נכתבו בתקופה שבה דפים כתובים עברית היו המולדת היחידה של העם היהודי. ספרים היו ההתנחלויות שלנו, הדרך שלנו לתקשר, הצבא היחיד שהגן עלינו. הם עשו איתנו את כל המסע עד הנה, בלי להכזיב אותנו אפילו פעם אחת. זה לא הוגן לחשוב שדווקא עכשיו, כשהגענו, נשאיר אותם מאחור.

הרשימה המלאה של פרויקט "עם הספר":

התנ"ך, הספרים החיצוניים, סידור תפילה, מחזור לראש השנה, מחזור ליום הכיפורים, הגדה של פסח, שישה סדרי משנה, תלמוד בבלי, תורת הסוד הקדומה, ספר האגדה (ח.נ. ביאליק, י.ח. רבניצקי), מורה נבוכים (רמב"ם), ספר הכוזרי (ריה"ל), ספר הזוהר, שולחן ערוך, ספרות המוסר, אגרות הבעש"ט, ספר התני"א, ליקוטי מוהר"ן, מעשיות ר' נחמן מברסלב, חפץ חיים, חזון אי"ש, הראי"ה קוק, י.ד. סולובייצ'יק, א.י. השל, רש"ר הירש, שלום עליכם, ח.נ. ביאליק, בנימין זאב הרצל, י.ח. ברנר, ש"י עגנון.

• ועוד גילוי נאות אחד: ספרי, "ארבע הרצאות על גיבורים תנ"כיים", עומד לצאת לאור בחודשים הקרובים בהוצאת "ידיעות אחרונות". מי שחושב שזה קשור, צודק בהחלט.