יש לו סיפורים בשבילכם

רבים מקודמיי בכתיבת המדור המזדמן הזה פתחו במונולוג אפולוגטי. רשימות של ספרים אהובים, תקליטים שתיקח לאי בודד או סרטים שהיית כולא בקופסה אטומה ומשגר לחלל הם עניין למתבגרים להוטים, לא בשביל קשישים שצברו קילומטרז' תרבותי. כשניק הורנבי רוצה להציג את גיבורו כאינפנטיל אובססיבי (ובדרך לפרוט משהו מהידע ומהקבעונות שלו עצמו) הוא מטיל עליו לסכם ולתקן את אהבותיו המוזיקליות ברשימות מדורגות ("נאמנות גבוהה", הוצאת מעריב).  מצד שני, יציע הטוקבקיסטים הגועש דורש נתחי בשר טריים מדי כמה דקות וישנו קומץ בטריבונה שמבקר בחנויות ספרים ואף קורא טקסטים שמודפסים על גבי דפי נייר. וחוץ מזה, מעט דברים נעימים יותר מלחזור ולפגוש חברים בספרייה הביתית.

ברבעון "מסמרים" אנחנו מתמקדים בפרוזה בעברית. קרעי זכרונות, רשמי מסעות ובעיקר סיפורים קצרים. הרבה דברים נבונים נאמרו על אמנות כתיבת הסיפור הקצר וגם לא מעט אמרות כנף מבריקות אך מופרכות. אחרי שמסלקים את הפיתוי לצטט, נותרים עם מסורת מגוונת להפליא, שהמיטב שלה הוא אולי העידית של תולדות הכתיבה. בשל הקירבה לכותבים המקומיים בזמן הזה, נוח יותר להרחיק עדות. גם אז המבחר גדול מכדי שאפשר יהיה לעשות בו סדר שיניח את הדעת. האם לכלול גם מכתבים של קפקא? האם גוגול, צ'כוב, טוויין, סומרסט מוהם או סאלינג'ר צפויים מדי? האם לאזן בין כותבים לכותבות, בין הקורפוס המערבי למסורות כתיבה פחות מוכרות?

שנים של עבודה על טקסטים בעברית וסטייה גיאוגרפית בביוגרפיה שולחים אותי לרוב לקריאת פנאי באנגלית. חמשת הסופרים הבאים כותבים היום סיפורים קצרים בשפה הזאת בכישרון יוצא דופן. לחלקם נעשה עוול כשתורגמו לעברית ומומלץ למי שיכול לחפש את כתביהם בשפת המקור. הספרים שמצוינים הם נקודות מוצא לחקור את יתר הפרסומים שלהם.

אולי הסופרת המוכשרת ביותר שטרם זכתה להכרה מקומית. כל חמשת ספריה למבוגרים, רובם אוספים של סיפורים קצרים, הם לא פחות ממבריקים. למור הומור צונן ומבט חקרני וחסר עכבות. הדמויות שהיא מעצבת משוטטות בפער שבין המציאות שלהן לבין הפרשנות שהן נותנו

ת לאותה מציאות. מור מסוגלת לטלטל את הקוראים בין צחוק רם למועקה במחי משפט. קבצי הסיפורים שלה מעמידים את הדילמה המובנית של הסוגה הזו: האם לדפדף מיד לסיפור הבא או להניח את הספר ולהניח לסיפור שגמרת לשקוע ולהפנים את מלוא ההשפעה שלו.

נהוג לציין את היותה של בלום פסיכותרפיסטית וכך להסביר את היכולת שלה לתאר בבהירות את הנוירוזות של גיבורותיה וגיבוריה. האמת היא שבלום היא סתם כותבת מחוננת, שלא פוחדת להיות רומנטית, נואשת, צינית אך מלאת חמלה כלפי בני אדם שנדרשים לחיות עם ההחלטות שלהם.

אליס מונרו (נכון יותר מנרו) מתמצתת את הדיוק שנדרש מכותב סיפורים קצרים. הסופרת הפורה הזו ממקמת את כל סיפוריה במחוז קנדי אחד, בדרך כלל בעיירות מנומנמות, ובתוך הגיאוגרפיה הכמו-מגבילה הזו מצליחה לתאר את האנושות המודרנית על רגעיה הנשגבים, ובעיקר את רגעיה

הפחות מרשימים. הנשים שהיא מתארת נאבקות לא פעם על הגדרת מקומן במציאות משתנה. האומץ והתנופה של משפטיה מעמתים מסורות עם קידמה. הקריאה של סיפוריה דומה לנהיגה בכביש מתפתל, בלתי מוכר אבל גם מוכר מאוד.

פרסומה העולמי הגדול של אני פרו הגיע בעקבות עיבודים לקולנוע של ספריה וסיפוריה, במיוחד "הר ברוקבק", שזכה לפרשנות גרנדיוזית בידי הבמאי אנג לי. הטקסטים של פרו לא באמת ניתנים לתרגום מכיוון שהיא מתעניינת במצלולים והדהודים אירוניים. השמות שהיא בוחרת למקומות ההתרחשות של סיפוריה ולגיבוריהם הם עלילה בפני עצמה. פרו, מומחית בדיג וציד, שבוחרת כל חייה להתגורר בטבע האמריקאי, מספרת בדרך כלל על בני אדם עצורים, לא פעם עילגים, שדווקא כאשר נדמה שהדרמה של חייהם עומדת להטביע אותם ולדון אותם לאומללות, מצליחים למצוא דרכים לשמור על חיותם. או שלא.

סופר אחד מצטרף לארבע הנשים המוכשרות האלה, והוא בכלל הומו, שסבל בילדותו מלִפְסוס, מתסמונת טורט ואם להאמין לסיפוריו הטוענים להיות אוטוביוגרפיים, לחיים מאתגרים ומאוד מצחיקים. לסדריס עין לפרטונים ומגע קומי מבריק, שלעתים חותר תחת איכויותיו כסופר. הצורך שלו להתוודות ולענג את הקורא נוגע ללב, בעוד שהדילוג שלו בין חשיפה אישית למבט חיצוני ואירוני מעניקים מרחב להזדהות אישית גם של מי שרחוק מפרטי עולמו של המונולוגיסט הכפייתי הזה.

• אמיר רותם הוא עורך כתב העת "מסמרים" . הגליון השישי של "מסמרים", שנושאו "ניצחון", ראה אור לאחרונה.