ככה זה כשאני הולכת איתו לקנות בגדי חורף
מידי פעם אני מתבקשת על ידי בחור להצטרף אליו למסע קניות, כי צריך לקנות בגדים. כבר פה יש בעיה. צריך? כשבחור אומר שהוא צריך לקנות בגדים, הוא לרוב אומר את זה בטון בו נוסעי הטיטאניק ביקשו שיעלו אותם על סירות ההצלה
מידי פעם אני מתבקשת על ידי בחור כזה או אחר להצטרף אליו למסע קניות, כי צריך לקנות בגדים. כבר פה מתחילה הבעיה - בסמנטיקה. צריך? כשבחור אומר שהוא צריך לקנות בגדים, הוא לרוב אומר את זה בטון בו נוסעי הטיטאניק ביקשו שיעלו אותם על סירות ההצלה.
האינסטינקט שלי הוא להגיד "עזוב, תישאר בבית, תן לי כרטיס אשראי ואני אצא למשימת קניינוּת". בתיאוריה זה היה מצליח לשני הצדדים: אני הייתי עוברת מחנות לחנות בין בובות הגברים המסותתות במושלמות, מסתובבת עמוסת שקיות ומרגישה ג'וליה רוברטס. הוא מצידו היה יושב בבית ומסתכל על בחורים רצים אחרי כדור, או משהו בדומה. הבעיה עם הפתרון הזה היא בתוצאותיו, ומכיוון ששום בחור לא רוצה להיתקע עם חולצות זהב מבריקות במראה הסרסור, או חולצות פסים בכל צבעי הקשת בסגנון "אויטה", אנחנו קובעים להפגש לטיול בקניון.
אני מסיימת את השיחה ב"תבוא עם אוכל, מימיה ומצב רוח טוב", והוא מצידו נאנח ושואל אם אפשר להביא פתק מההורים על זה שהוא לא מגיש טוב. הוא מנסה כאקט נואש ואחרון לקבוע לעצמו ניתוח השתלת כליה ללא הרדמה, אבל מכיוון שאין תורים, הוא מבין שייאלץ לעשות את הנורא מכל. ואז זה מתחיל, כרונולגיה ידועה מראש של ניסיון להפוך קורבן לקורבן אופנה: "בוא תיכנס לחניון, הכי קרוב למעלית".
"מה חניון? אני מעמיד רגע את האוטו על המדרכה עם ארבעה אורות. סיבוב קצר וגמרנו".
"מה סיבוב קצר? עוד כמה שעות יש מייקל סקופילד בטלוויזיה, וכבר סידרתי הקלטה כי ידעתי שלא נחזור עד אז. לחניון ומיד" (מישהו כתב כאן שאיזכור מייקל סקופילד ברשימה כלשהי מוסיף נקודות, אז הנה, יש לי הזדמנות פז).
נכנסים. אני, כקניינית מקצועית, מנסה לברר את צרכי הלקוח. "אז מה בדיוק אתה צריך?"
"מכנסיים וחולצות".
"כן, אבל לאיזו מטרה?"
"למטרת לבוש..."
בנקודה זו אני מפסיקה את הדיאלוג. בצעירותי הייתי ממשיכה וממשיכה ונואמת נאום חוצב להבות שמסביר על ההבדלים בין בגדי יום ולילה, עבודה ויציאה, בית קפה או בר, ואפילו בגד לכל מצב רוח. היום אני כבר יודעת שמדובר במלחמה שהסיכויים לנצח בה הם בערך כמו הסיכויים שהאפיפיור יתגייר.
אנחנו נכנסים לחנות הראשונה. אני מחליטה להיכנס כי יש ביגוד אופנתי, וגם מבצע משתלם. הוא מחליט להיכנס כי ממילא הכל אותו דבר.
האינסטינקט הראשון שלי כשאני נכנסת לחנות הוא לפזר לחלל האוויר "לא, אני לא צריכה עזרה" (לפי המבטים שהמוכרת נועצת במגפי הזהב שלי, נראה שהיא חושבת שאני דווקא כן צריכה עזרה, או לחילופין שום עזרה כבר לא תעזור. אגב, הם לא באמת לא כאלה מזעזעים).
וזה מתחיל: נסו פעם לשאול בחור מה מידת החולצה שלו. זה כאילו שאלת אותו אם הוא יודע להסביר את תורת היחסות מהסוף להתחלה. טוב, בלי לחץ, בשביל זה אני פה. אני שולפת כמה חולצות (ובאמת משתדלת לא לכפות את "השחור החדש", אלא להישאר בשחור הרגיל), מכנסיים בגזרה מחמיאה, ולהשלמת המראה מחפשת סריג תואם (פרס יוגרל בין קוראי הערוץ למי שיצליח להסביר למה צריך גם חולצות וגם סריגים, אם במילא לובשים מעיל).
בשלב זה הבחור עוד מנסה להרים טלפון, לבדוק אולי מישהו ביטל והתפנה תור לאותו ניתוח כליה, אך מכיוון שהאשה מעבר לקו מנסה להזעיק את האנשים עם החלוקים הלבנים, הוא מנתק ונשלח בבושת פנים לתא ההלבשה.
הסריג צריך להיות מונח ברישול על כתף שמאל
אני יודעת שברוב המקומות בעולם המשטרים הדיקטטורים נפלו, מה שלא גורם לי להפסיק: "החולצה הזו מיועדת למכנסיים האלה, הסריג צריך להיות מונח ברישול על כתף שמאל, למה הכפתורים לא מכופתרים עד הסוף? ולמה התחתונים מבצבצים? הם לא אופנתיים... אני מיד מזהה פה פוטנציאל לקנות עוד פריט. אושר גדול.
ואז הוא יוצא מתא ההלבשה. נראה שהוא ממש לא רוצה להיות בסיטואציה הזו, ויש לו דז'ה-וו כאילו סיים כרגע את ההפטרה וכל הדודות עטו עליו עם נשיקות הליפסטיק הדביקות.
אני בוחנת, מכל הצדדים, מסמנת שהמכנסיים בסדר, את הסריג אפשר להטות בעוד שש מעלות ימינה, והחולצה נראתה טוב יותר על המדף. אבל לא נורא, יש עוד 50 סוגי חולצות שעוד לא מדדנו....
ואז זה קורה! "אקדח שמופיע במערכה הראשונה – יורה במערכה האחרונה". במקרה שלי זו המוכרת הכוסית שרוצה להוכיח שזה שהיא כרגע סיימה תיכון לא הופך אותה למבינה פחות באופנה. היא מתקרבת לבחור ובנימה מפלרטטת אומרת: "אני דווקא חושבת שהחולצה מאוד מחמיאה", ואז פולטרת את המשפט האולטימטיבי: "יושב עליך בול".
נו באמת. הרי כל קניין מתחיל יודע שאם יאמין למשפט הזה, בסופו של דבר ימצא עצמו עם בגד בארון, שאפילו בשביל לנקות אבק יהיה פאדיחה להוציא אותו. אז אני מנסה שהבחור שאיתי יילמד מנסיון חיי המר. אבל הוא, שימו לו מוכרת כוסית מול העיניים, והוא יחשוב שנקודות הולך עם פסים.
בשלב זה אני מתחילה להגן על כבודי הנרמס לאיטו. אין לי בעיה שיילך עם כחול אינדיגו שלא באופנה משנות ה-70, אבל זה שחוש האופנה שלי עומד פה למבחן?!
עימות קל, שבסופו אני מנצחת, גם אם זה רק אחרי שאני נותנת לו את המבט של "חכה חכה בבית..."
אל תדאגו, הוא עוד יודה לי כשייגלה שלא רק שהוא אופנתי, אלא שגם אחרי שקנינו עשרה פריטים, קיבלנו במתנה צעיף שנשאר מעודפי העונה הקודמת. אגב, סביר להניח שמהצעיף הזה הוא דווקא יתלהב.
הסופר האנגלי קוונטין קריספ אמר פעם: "אופנה היא מה שאתה מאמץ כשאתה לא יודע מי אתה". וגולדי אומרת: " אופנה היא משהו שאתה מאמץ כשאין לך כבר כוח להתווכח עם הבחורה שלצידך".
לפנייה לכתב/ת 
