חינוך נחות זה טוב
במשך שנים התרגלנו לראות את מערכת החינוך כיהלום יקר שהיינו שמחים ללטש, אלא שהנסיבות (מדינה קטנה מוקפת אויבים) וצוק העתים (כסף אין) כופים עלינו להניח לה להתגלגל בביבים. האמת היא שההזנחה הזו מכוונת
שנת הלימודים הראשונה שלי בתיכון (לפני כ- 400 שנה) נפתחה בשביתת מורים ארוכה מאוד. כצפוי, הקולות המלווים את השביתה הנוכחית דומים מאוד לאלה שליוו את השביתה ההיא - הורים מודאגים מהעובדה שאיש אינו משגיח על ילדיהם והם מסתובבים ברחוב, מורים נעלבים כשהם מביטים בתלוש המשכורת שלהם, הציבור כועס, הציבור מבין, הציבור מזדהה ופוליטיקאים מכל הצדדים מנסים בעיקר לצאת טוב בתמונות.
כי האמת היא שמאז השביתה ההיא בשלהי 1979 ועד היום לא השתנה הרבה. החינוך נמצא אי שם במקום נמוך מאוד בסדר העדיפויות הלאומי. באופן מוצהר זה כמובן להפך. אנשים חשובים בחליפות ועניבות אוהבים לדבר על החינוך כמפתח לעתיד טוב יותר, על החשיבות העצומה של ההשקעה בדור הבא, על טיפוח הילדים והנוער כערבות לכך שהמדינה תשגשג, תתפתח, שיתנהלו בה חיים פוריים בכל המישורים. אבל כשמגיעה השעה לתרגם את ההצהרות האלה למעשים, המילים הברורות והנחרצות הופכות למערבולת לא ברורה של מלמולים וגמגומים. במקום שבו מיתרגמים ערכים לפעולות בעולם האמיתי - התקציב - נדחק החינוך לתחתית הרשימה.
ולא במקרה. לבעלי השררה אין עניין אמיתי לטפח אזרחים בעלי חשיבה ביקורתית, הם לא מעוניינים שהציבור - אותו גוש אנושי עמום שמתופעל על-ידם בקלות יחסית - ילבש זהות עצמאית ויתגלו בו מחלוקות, דעות שונות וחלילה וחס יכולת להעביר ביקורת ולשאול שאלות. אין להם עניין לחנך אנשים, אלא לכל היותר לטעון אותם בידע, במסה של עובדות שמן הסתם יישכחו לאחר בחינת הבגרותה. לשם כך מספיקה מערכת חינוך רעועה המאוישת בכוח עבודה בינוני (ובעיקר זול), המתנהלת בעצלתיים ומנפיקה תוצרים רדודים ובלתי מאיימים.
מערכת חינוך מתוקצבת היטב, שתמשוך אליה בעלי מקצוע משובחים, מפתחי תוכניות לימודים שיפגינו יצירתיות ותעוזה ומורים שאינם חוששים משאלות מאתגרות מפחידה את בעלי עמדות כוח והחולשים על תקציבים. בוגריה של מערכת חינוך כזו יהיו מן הסתם אזרחים ששואלים שאלות, שיודעים לארגן וליצור סדר בים המידע הנגיש להם, לזהות אג'נדות נסתרות, להבין את המניעים מאחורי הצהרות והחלטות ומהלכים מדיניים. הם יהיו מסוגלים לזהות ספינים תקשורתיים, מניפולציות רגשיות וטיעונים קלושים, ויהיה קשה הרבה יותר לשלוט בהם באמצעות זריעת פחד, איומים ואינפורמציה חלקית או שאינה קשורה לעניין, כפי שקל מאוד לעשות לנו, התוצרים של מערכת החינוך הקיימת.
במשך שנים התרגלנו לראות את מערכת החינוך כאילו היא יהלום יקר, שהיינו שמחים ללטש ולשמור בצמר גפן, אלא שהנסיבות (אנחנו, אחרי הכל, מדינה קטנה מוקפת אויבים) וצוק העתים (כסף אין, וגם זמן בקושי) כופים עלינו להניח לה להתגלגל בביבים. האמת היא שההזנחה הזו מכוונת. למורים, להורים, אולי גם לאנשים מסוימים במשרד החינוך, אכפת. אין לי ספק. אבל לפוליטיקאים לא. ולמה שיהיה להם אכפת? למה שישקיעו בשכלולו של כלי העלול להפוך את עדר הבוחרים הכל-כך נוח להשפעתם לקבוצה שבה כל יחיד מגבש את דעותיו ועמדותיו בעצמו, ומקבל החלטות (למשל, בקלפי) אחרי שיקול דעת?
העלבון שחשים המורים בכל פעם שהם מביטים בתלוש המשכורת שלהם מוצדק, לא רק משום שלאנשים עובדים מגיעה תמורה מכובדת יותר, אלא משום שהעדר הנכונות לשלם משכורת ראויה מעיד על זלזול הולך וגובר במקצוע שלהם. חברה שבה הוראה היא מקצוע שאינו זוכה לכבוד ומחנכיה מסוגלים אך בקושי להתפרנס, היא חברה שאינה מעודדת אנשים להתפתח וליצור, שבה השונה והאחר הם בלתי נראים. חברה שלעד ישאפו חבריה להתיישר לפי קו אחיד, ולא יאתגרו את עצמם ואותה ברעיונות חדשים. חברה ההופכת אט אט - בעידודם הנלהב של קברניטיה - למדמנה מושחתת ומסואבת, שבתוכה מעטים בעלי כוח יכולים לנהל את העניינים מבלי להידרש לתת על כך דין וחשבון.
דפנה לוי, עיתונאית
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
