נשים כותבות שירה

כשמדברים על דורות בשירה, מתייחסים לא רק למכנה המשותף הביוגרפי של שנת הלידה, אלא למאפייני הכתיבה (תמאטיים, צורניים ואחרים) של קבוצות משוררים שפירסמו במהלך אותה תקופה. חתכים דוריים כאלה אמורים לארגן את ההיסטוריוגרפיה של השירה העברית על פני רצף של ציר, כשנקודות הציון המסומנות עליו אמורות לייצג קולקטיבים שיריים, שניתן יהיה להתייחס אליהם במשותף, להתעלם מן ההבדלים האינדיבידואליים שבין משורר למשורר ולהעמיד סיפור היסטורי ברור על אודות ההתקדמות וההשתנות של נורמות כתיבת השירה לאורך הדורות.

בהתבוננות מסוג זה קיימת מידה רבה של השטחה. היא לוקה בחסרונות שבכל מבט־על. תוך הסתכלות מגבוה קשה להבחין בפרטים הקטנים. ועם זאת, התבוננות כזאת חיונית לצורכי לימוד, מחקר וביקורת. במציאות שבה יוצאים לאור ספרי שירה עברית חדשים לעתים תכופות מאוד, של ותיקים וצעירים כאחד, מתעורר צורך להבחין בין סממני הכתיבה ורגישויות הייצוג, ולו כדי לסכם לעצמנו את סך כל התגליות (מה התחדש ומה נותר כשהיה? מי הושפע ממי‭.(?‬ מתוך כך נוכל גם לסמן היררכיות חדשות של התקבלות (מי "גדול" יותר? מי נותר בשוליים‭.(?‬

את המשוררים שהחלו לפרסם אחרי שנות ה־70 של המאה שעברה קשה לאבחן במונחים מובהקים מבחינת מידת ההשתנות. לאחר מפץ האוונגרד של השירה העברית שסימן נתיבי כתיבה חדשים ופורצי דרך בחומרי הכתיבה ובמושאי הכתיבה (מאיר ויזלטיר, יונה וולך ויאיר הורביץ‭,(‬ נדמה שהמשוררים מן הדורות הבאים נותרו במרחב ביניים. מחד, הם אימצו ותירגלו בשיריהם את תבניות הכתיבה המודרניסטיות שייסדו קודמיהם. מנגד, הם אינם נתפסים כמי שחידשו הרבה מעבר לכך. מעניין להשוותם לא רק לקודמיהם אלא גם למשוררי ההווה, שהחלו לפרסם בשנים האחרונות עם פרץ צאתם לאור של כתבי העת החדשים לשירה.

לקרוא מול מדורה

באחרונה נדפסו ספרי שירה חדשים של שתיים מן המשוררות הפופולריות ביותר, שמשתייכות מבחינת ההתקבלות למשוררי שנות ה־‭.90‬ רחל חלפי ואגי משעול החלו שתיהן לפרסם באמצע שנות ה־‭.70‬ שתיהן זכו בשנים האחרונות לאנתולוגיות עבות כרס, שאיגדו ממבחר שירתן עד כה, בתוספת מסה מאת דן מירון. שתיהן זכו למעמד של משוררות "גדולות" עוד בחייהן.

מעמד כזה מאפשר לכל שיר חדש מפרי עטן להתקבל כבשורה מרגשת. ספרה החדש של משעול "קורים דברים" הודפס בפורמט קטן, ומצטרף לסדרת ספרוני הכיס בהוצאת הקיבוץ המאוחד (ביניהם ספרונים של מבחר שירי רחל, זלדה ורביקוביץ‭.('‬ למעשה מדובר בעוד אנתולוגיה של משעול, שמכילה בסך הכל חמישה שירים חדשים (רובם נדפסו כבר במוספי הספרות בעיתונים‭.(‬

אינני מחבבת את פורמט הכיס. הוא חסכוני, אולי, בהוצאות של מחיר הנייר ומאפשר לתמחר את הספר במחיר נמוך, אך מובלע בו גם היחס המעליב כלפי השירה, שנתפסת כז'אנר של מעט וזעיר, שמקומו בין דפי המחברת הדקה, הניידת, שאמורה, כביכול, להיכנס אל התרמיל ולהישלף לקריאה אל מול מדורה. מדוע צריכה הייתה משעול לכנס שוב משיריה, שכונסו זה מכבר באנתולוגיה גדולה ועבה ‭")‬מבחר וחדשים‭,(2003 ,"‬ רק כדי להציג חמישה שירים חדשים, ועוד שבעה ממחזור שיריה האחרון "מומנט"? התשובה לכך מצויה, כנראה, במידת התקבלותה של משעול. קהל הקוראים דורש את שיריה, ולכן "חייב" לצאת ספר חדש שלה מדי שנתיים.

בין חמשת השירים החדשים בולט במיוחד "אווזים‭,"‬ שמקיים יחסים בין־טקסטואליים עם שירו המפורסם של זך "מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי". משעול משתמשת בנימה האירונית של זך, שמעלה ברקע הקריאה תימות של חלופיות ותמותה, כדי להתבונן לאחור על אבחנתו של המורה שלה למתמטיקה, שזילזל בכישוריה ושלח אותה "לרעות אווזים‭."‬ מה שנדמה כעלבון, מתגלה כמקור כוח, כמאפיין זהות: "עכשיו, במרחק שנים מן המשפט הזה, / כשאני יושבת תחת הדקל / עם שלושת האווזים היפים שלי. / אני חושבת שאולי הרחיק אז לראות, / המורה שלי למתמטיקה, / והצדק היה עמו" .

אין למשעול שירי ילדות רבים, והשיר הזה מייצר רגע מקסים של כנות והשלמה. הדיאלוג עם זך מצוי גם בשיר חדש נוסף, "תחנון‭,"‬ שמייצר סליל של וריאציות על הצירוף המקראי "אל נא רפא נא לה ", בדומה למה שעשה זך לצירוף המקראי "אנוש כחציר ימיו" בשירו מתוך "שירים ראשונים". השיבוץ המגוון, תוך וריאציה, של מילות הצירוף עם מילים דומות צלילית: "אנא אלי / לא פר / אל / לא אפר / נא",‬ משקע את דברי התפילה חדורי האמונה של משה לאלוהים בעד החלמתה של מרים בהקשר ספקני יותר, אך אפקטיבי לא פחות.

שירים משפחתיים

גם ספרה החדש של חלפי "פרטים סודיים מתוך הקלסר השקוף" כולל שירים שנכתבו בעשורים קודמים. יפים במיוחד השירים שהקדישה לבנה, דניאל, והם חלק ממחזור מתמשך, שראשיתו בקובץ "חומר" ‭.(1990)‬ שיריה של חלפי האם קונקרטיים יותר ומונעים מנקודת תצפית בטוחה הרבה יותר מהשירים שאינם עוסקים באימהות.

חלפי מרבה לעסוק בקושי שלה לבטא במלים את התרחשות הכאוטית, חמקמקה שסביבה. בשירי האימהות שלה היא חווה את המציאות דרך אמצעי החישה הוויטאליים של הילד, ולפיכך הופכת הסביבה קלה יותר לשליטה ולקליטה, כמו בשיר "השמים הפכו‭,"‬ בו מנסה חלפי למצוא את תואר השם הנכון כדי לייצג את השמים: "חיפשתי את המילה ויַלדי השלים‭"/:‬שמימי כזה" ‭//‬ כמה נכון. / כמה שכחתי / שזה יכול להיות".

נדהמתי לגלות עד כמה שונה הגישה הייצוגית של מאיה קופרמן, משוררת בת ‭,25‬ בספר ביכוריה "שפת אם‭."‬ לעומת הפואטיקות של משעול וחלפי, שהשיר משמש בהן פעמים רבות מרחב אלטרנטיבי שמדמה בריחה, מרחב שבו הן מסוגלות לזמן מציאויות מדומיינות ולגלם עצמן באמצעות זהויות מתחלפות. הפואטיקה של קופרמן תכליתית וחד משמעית הרבה יותר.

בעבור קופרמן כמעט שאין טונאליות מעורפלת, של חצי בצחוק וחצי ברצינות. אין שירים מתפתלים, משתרגים ואמורפיים, כפי שקיים אצל חלפי ומשעול. הכל מוגש באמצעות הלשון היישר אל נוכח הקורא, בכנות ובמודעות שאין להן שיעור.

אין לי אלא לנמק את ההבדל המהותי בפער הדורי-ביוגרפי שבין המשוררות. קופרמן כותבת מתוך הווה אחר, שהוא הוויה אחרת. שירי הגעגוע הרבים בספר חוגגים את אינותו של המושא לגעגועים. במקום להשתוקק אליו, או לדמיין מה היה אילו, היא מנכיחה את היעדרו. זוהי שירה שמייצגת את השתיקה של מי שכבר אינה מדברת, את הטלפון הדומם, את אפס המגע‭ " :‬השאלות שאני כל כך רוצה לשאול אותךְ / הופכות תמיד רטוריות, / מפני שאת שותקת".

בעבור מי שגדלה בשלהי הפוסטמודרניות, השפה אינה מקום של כיסוי והסתרה, אלא כלי אישי שאפשר לשלוט בו ולעצב אותו כרצונה. השירים "המשפחתיים" של קופרמן, ובראשם הפואמה "שפת אם", מציגים ביתר שאת את המעמד המבוסס של קופרמן גם למול הוריה. אם ישנה כאן תלישות, היא תועלתנית, ומכוונת אל השיר, פודה את המציאות, מצילה אותה משכחה. "אם שתיקה היא שפת האם, / שירה היא שפת הבת".

מתוך מוסף הספרים של "ידיעות אחרונות"