גם אם אדמתי בוערת
"כל הילדים שלנו גדלים עם הסיפור של ההורים. אני לא זוכרת יום אחד בלי המילה 'בירעם', וגם הילדים שלי אותו הדבר. עדיין לא איבדנו תקווה. לא נרפה מאדמתנו גם אם זה יימשך 4,000 שנה". יואל שרון נפגש עם שניים מעקורי בירעם - ומסכם את השבוע השישי לחיפוש אחר המצפן האישי והלאומי של מדינה בת שישים
ג'יש/גוש חלב: פצעים פתוחים ומדממים. אני לא איש פוליטי. אני מעדיף להגדיר את עצמי כאיש הומני, פרקטי, חושב. אני לא שמאלני גם אם לפעמים חושבים כך חבריי הימניים - ואני גם לא ימני למרות שכך משוכנעים חבריי השמאלניים. יש לי פריבילגיה להגיב לאירועים ולצדד בתפיסות עולם מתוך חופש מוחלט, מחשבה ותחושות בטן, ולא מתוך השתייכות למסגרת פוליטית נתונה. או עדר פרות. או להקת צפרדעים.
מהסיבה הזו, לכפר ג'יש, הוא גוש חלב, הגעתי משוכנע שלא אקח צד. אחרי יציקת הבטון של הבוקר, חומוס, פול ומשאוושה, הסתובבתי ברחובות המנמנמים כדי לשחרר אנרגיות ואדרנלין. "אהלן, אהלן, אהלן, אהלן וסהלן. ברוך הבא, תשתה קפה?". לא רע לפתוח את הבוקר עם ארבע 'אהלנים' רצופים. נהידה, אותה פגשתי ליד בניין המועצה המקומית, שם היא עובדת, מובילה אותי אל תומי. שניהם ערבים-נוצרים, ולמשפחות של שניהם אין אדמה משלהן מתחת לרגליים. נהידה היא דור שני לעקורי בירעם, תומי הוא דור ראשון. שניהם חיים את סיפור הכפר ערבי שנמחק מעל פני האדמה אחרי מלחמת השחרור. עקורי איקרית ובירעם הם סמל של תקופה, של מאבק שהותיר פצעים פתוחים ומדממים.
"למה באת לכאן?", תומי שואל כשאנחנו יושבים במרפסת ביתו, מוקפים בשיחי בוגנוויליה פורחים בסגול.
"לא יודע. לא חשבתי יותר מדי. היה לי ברור שאיקרית ובירעם חייבים להיות תחנה במסע שלי"
תומי, שמקשיב בריכוז, אומר פתאום: "היום בדיוק, ב-13 בנובמבר 1948, הוציאו אותנו מהכפר. הייתי בדיוק בן 20 כאשר זה קרה".
"איזה צירוף מקרים. זה מין אללה, שהביא אותי אצלך דווקא היום? או שזה גורל? או יד המקרה?"
"אללה נתן לנו, בני האדם, שכל. למה להאשים אותו בכל דבר?"
"אני עדיין זוכר הכל", תומי ממשיך. "אחרי שכבשתם את גוש חלב וסאסא ידענו שהתור שלנו יגיע, אבל זקני הכפר החליטו שלא נברח. יום אחד ישבתי עם אחי במסעדה שלנו בכניסה לכפר, מסתכלים על פליטים עוברים בשדות שלנו לכיוון לבנון, ופתאום הגיע ג'יפ עם שלושה חיילים. הם נבהלו לראות אותי ואת אחי. הם חשבו שהכפר צריך להיות ריק. גם אני נבהלתי, לא ידענו בכלל איך נראים יהודים. 'תבוא לכאן', הם קראו לי בערבית. 'מה אתה עושה פה?'. אמרתי להם שאני בבית
שלי, כמו כל הכפר. 'תישארו בבתים. אל תזוזו, אנחנו מיד חוזרים'. הם חזרו אחרי שעתיים ואמרו לנו שאנחנו יכולים להסתובב בכפר, אבל לא לצאת ממנו. למחרת הג'יפ חזר. 'אתם יכולים לעבוד כרגיל', הם אמרו. שמחנו, חשבנו שהכל נגמר.
"ב-13 בנובמבר הג'יפ שוב הגיע והחיילים ביקשו לדבר עם המוכתרים. 'תוך 48 שעות אתם צריכים לעזוב ולהתרחק מהכפר חמישה ק"מ'. בעצם, הם אמרו לנו לעבור ללבנון. החלטנו לצאת אבל להישאר בסביבה. היה קר מאוד, ירד גשם וברד. שבעה ילדים נפטרו. הכומר והמוכתר הלכו לגוש חלב כדי להיפגש עם בכור שיטרית, שהיה אחראי על המיעוטים ולא ידע מהסיפור. הוא אמר לנו לחזור לכפר. חשבנו שעכשיו באמת הכל נגמר, אבל אחרי יומיים הגיע מנו פרידמן מראש פינה והורה: 'אתם צריכים לעבור לגוש חלב ל-15 יום, נוכח המצב הקיים ובגלל נסיבות צבאיות וביטחוניות. אל תיקחו כלום, אתם כבר חוזרים'. מאז, 60 שנה אנחנו מחכים. היינו עבדאיים, יענו כאלה גדולים, והפכנו לפליטים".
"אלוהים לא משחק בקוביות", אמר פעם אלברט איינשטיין. אני לא בטוח שאני מסכים איתו, זאת אומרת עם אלברט, אבל גם עם אלוהים.
תומי מספר על משפחות שעברו ללבנון ומאז לא ראו אותן, על אב שנפטר ואם שקיבצה נדבות וטיפלה בילדיה על אדמה שאינה שלה. הוא מספר על תושבי ג'יש שעזרו לעקורים, ועל אנשי בירעם שנותרו עד היום אזרחים סוג ב', חסרי אדמה. אני מאזין בלב כבד, חושב לעצמי עד כמה דומים סיפוריהם של הפליטים, כשהוא מתאר את המאבק למלא את רצונה האחרון של אימו המנוחה - שבצוואתה ביקשה להיקבר בבירעם. "נאבקנו ארוכות ולבסוף היא היתה הראשונה להיקבר בבית הקברות שליד הכפר", הוא מוסיף, ואני מציע לתומי ונהידה לבקר שם.
"זה הבית שלנו", אומר לי תומי כשאני מגיע למגרש החנייה שליד בית הקברות כשעה אחרי השברולט של נהידה, שהסיעה את שניהם למקום. אנחנו עובדים דרך שער מתכת מפואר. "בנינו אותו לפני 40 שנה. אימא היתה הראשונה שפתחה
את השער ואחריה הגיעו משפחות אחרות. כל משפחה בנתה כאן את הבית שלה". מוקף במרבצי דשא מוריק, בית הקברות נראה כמו שכונת וילות יוקרתית. אבל הוא רק ברירת מחדל זמנית, תחליף לכפר שאליו לא ניתן לחזור.
"מה אתה אומר שלך לאימא היום?", אני שואל את תומי כשאנחנו עומדים מול חלקת הקבר של משפחתו.
"אני אומר לה 'אימא, אני אמנם אצטרף אלייך עוד מעט, אבל אנחנו לא נפסיק להיאבק עד שנחזור הביתה'. התינוקות שלנו, ילדי הכפר, אומרים 'בירעם' לפני שהם אומר אימא ואבא", הוא משיב.
"הילדים שלנו גדלים עם הסיפור של ההורים", מוסיפה נהידה שמלווה אותנו כל העת בשקט כבוש, משתוקקת לדבר אך מכבדת את תומי המבוגר ממנה. "את כל השמחות אנחנו חוגגים בכנסייה של הכפר שנשארה שלמה. אני לא זוכרת יום אחד בלי המילה 'בירעם' - וגם הילדים שלי אותו דבר. לא איבדנו תקווה. אם אני לא אחזור, אז הילדים שלי יגדלו את הילדים שלהם בכפר".
"השגנו 60 אחוז ממה שרצינו", ממשיך תומי. "אנחנו קוברים את המשפחה שלנו באדמתנו; ביטלנו את השטח הצבאי והפכנו את המקום לשטח פתוח; מה שחסר זה לחזור לכפר ולבנות, כמו שאומרת החלטה של בית המשפט העליון מ-1951".
"איזה 60 אחוז? האדמות שלנו עוד רשומות בקרן הקיימת", נהידה מתקוממת. "תומי ובני דורו פייסנים. אבל אני מבטיחה לסבים ולסבתות שלי להמשיך את הדרך. לא נרפה מאדמותינו גם אם זה יימשך 4,000 שנה".
"אני מרגיש שאתם עייפים, מותשים. שוויתרתם."
"קשה לנו", נהידה אומרת בשקט. "לכל-אחד מאתנו יש גם את היומיום".
לא מתקנים עוול בעוול חדש. אני מתגלגל במורד הכביש הראשי עד הפנייה לכפר גוש חלב עצמו. בכניסה תלוי שלט של משרד התיירות המפנה את המטיילים ל"עתיקות בירעם". "כאן היתה המסעדה שלנו. מפה הגיע הג'יפ", תומי עוצר את הרכב על הכביש הראשי ומצביע על שרידי בית אבן. "עכשיו בנו פה פארק לתיירים. העובדת בשער, זו שלוקחת כסף בשביל משרד התיירות, גם סבא שלה היה מבירעם". עמדת התצפית אליה אנחנו מגיעים פונה לעבר ברעם, הקיבוץ האחרון שדבק בלינה משפחתית ופנינה ידועה בגליל העליון. באופק נראים בתי מושב דובב,
שבשנת 1970 ילדיו נרצחו עם ילדי מושב אביבים בידי מחבלים. נהידה אומרת שהקיבוץ יושב על אדמות בירעם וכפר פארה הנטוש. "התפוחים פה למטה באים מהאדמה שלנו", היא מצביעה על המטע שתחתינו.
"איך היחסים עם ברעם ודובב?", אני שואל. "יחסים טובים", פוסק תומי. "הם מסכימים שנחזור לאדמות שלנו אם הממשלה תחליט. אבל אנחנו מוכנים שהם יישארו על האדמות שהם יושבים עליהן עכשיו. לא נתקן עוול בעוול. פה לא צריך להרוס כלום - רק לבנות". אנחנו ממשיכים לטפס במעלה הגבעה, בין שרידי בתי אבן שביניהם צומחים עצי פרי לא מטופחים וקוצים של סוף עונת הסתיו, בואכה מבנה עתיק ומרשים בגודלו וביופיו. "אנחנו שמרנו וטיפלנו במבנה העתיק הזה, שיש אומרים שהוא שייך לרומאים ויש אומרים שלביזנטים", הוא מסביר. "אחרי מלחמת השחרור אמרתם שהוא של היהודים".
"איך אתה יכול להגיד 'מלחמת השחרור'? זו הנכבה! הפייסנות של תומי ובני דורו מכעיסה אותי. מלחמת השחרור שלכם היא הנכבה שלנו", נהידה מתפרצת. אחר-כך, כשתומי ואני נסייר במבנה, היא תישאר מאחור, דומעת ליד הבאר העתיקה.
כנראה שאלוהים דווקא כן משחק בקוביות. תומי ונהידה נבלעו בתוך השברולט ואני גלשתי באופניים, לעת שקיעה, לכיוון דובב וברעם. לא, לא אדבר עם הקיבוצניקים והמושבניקים, חשבתי לעצמי. וגם חשבתי שאנשים שחושבים שאסור להרוס, אלא רק לבנות, ראויים לחזור לאדמתם ולבנות שם בית להם ולילדיהם. אולי זו העת למחווה מסוג אחר. אנחנו עומדים למחול ולשחרר מחבלים, לתת פרס לאנשים שעברו על החוק, שפגעו בחפים מפשע. למה שלא נתקן את העוול שגרמנו לאנשים שלא עשו דבר? האם גם הם צריכים לבחור בדרך הטרור? כנראה שאלוהים בכל זאת זורק קוביות. בחושך, נסער ומתעלם מצעקות שותפיי למסע, זמזמתי לעצמי "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת".
- יואל שרון (58), נשוי ואב לשלושה, נכה צה"ל, קולנוען ומקים "אתגרים"
, יצא למסע בן שלושה חודשים מהחרמון עד אילת. ביומן מסע שבועי הוא מתעד את החיפוש אחר המצפן האישי והלאומי של מדינה בת שישים
לפנייה לכתב/ת 
