3 ח"כים, 2 דקות, חוק אחד חשוב
דרך קבלתו של החוק לנתוני תקשורת בוועדת חוק, חוקה ומשפט הוא דוגמה רעה לעבודת המחוקקים שלנו. 3 מתוך 17 חברי הוועדה אישרו אותו. פה אחד
כאשר חוקקו את חוק הגנת הפרטיות, אי שם בתחילת 1981, התעורר ויכוח בוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, שנסב סביב השאלה לאחר כמה שנים ייחשב מסמך פרטי כהיסטורי, ואז ממילא לא תחול עליו חסינות החוק. בדיון נכחו שישה חברי כנסת. מחציתם סברו שדי בעשר שנים. המחצית השנייה תמכה בעשרים. יו"ר הועדה דאז, דוד גלס, עשה ממוצע וחתך באמצע: 15 שנה. וכך עומד לו החוק עד היום.
כאשר הצביעה ועדת חוקה חוק ומשפט לפני שבועות ספורים על אישור חוק נתוני התקשורת לקריאה שנייה ושלישית, נכחו תחילה בחדר רק שני חברים, ובהמשך גדל המספר לשלושה. יו"ר הוועדה, ח"כ מנחם בן-ששון, נראה להוט וממהר לקדם את ההצבעה. כאן כבר התקבל כל סעיף פה אחד. קשה לומר שבחדר הייתה תחושה של עשייה דמוקרטית למופת. "לא היה כאן שום מחטף", הצטדק בסוף הדיון בן-ששון, והסביר כי הדיון נקבע לשעה 9 בבוקר וכי אין שום הוראה שאוסרת על תחילת ההצבעה ב-9 ושתי דקות.
כאשר עוסקים בנקודה פחות מרכזית בחיינו כמו מתי יהפוך מסמך ל"היסטורי", העובדה ששישה חברי כנסת הכריעו בעניין יכולה להישמע כמו מעשייה נחמדה. אבל כשמדובר בנושאים רגישים יותר לחיי היום-יום שלנו, כמו השאלה האם יש לתת למשטרה כלי שבעזרתו תוכל לעקוב אחרינו כמעט באין מפריע, ראוי שנשאל את עצמנו האם בדרך הזאת נרצה שייקבעו חוקים.
כאשר מתקבל בכנסת חוק בקריאה ראשונה ועובר לוועדה, יודעים המעורים בהליך החקיקה שזו רק תחילת הדרך. הוועדה הרלבנטית יכולה להפוך את החוק ולשנותו. חברי כנסת שנוכחים בדיונים יכולים להעלות הסתייגויות, שאם לא יתקבלו יוכלו לעמוד במבחן המליאה בקריאה שנייה. אבל אם הדיון נערך בפורום קטן ומצומצם, ויותר מכך - אם הפורום הוא של מצדדים בחוק בלבד - יגיע החוק לקריאה שנייה ושלישית כמעט כמוצר מוגמר. הכנסת תוכל אז לקבלו או לדחותו. אם מדובר בחוק שהוא יוזמה ממשלתית, סביר שיתקבל. מנגד, שינויים בסעיפי החוק, תיקוני ניסוח שמאפשרים איזונים טובים וראויים יותר, יכולים היו להתקבל בדיוני הוועדה, אילו רק היו עולים לדיון בעיתוי הנכון.
חמור יותר המצב, כאשר מדובר בחוק אשר עלול לפגוע בזכות יסוד הקבועה בחוק יסוד. גם אז אין כל התייחסות בחוק לקוורום שצריך לקבלו בשלב הדיונים בוועדות. לכאורה גם כאן יכולים שלושה ח"כים להכריע ביסודות המשפט שלנו, וכל שיישאר למליאה לעשות הוא לבלוע או להקיא.
עיון בהרכב ועדות הכנסת מגלה כי בוועדת חוקה חוק ומשפט, למשל, יש 17 חברים. בדיונים בחוק התקשורת לא נכחו אפילו חצי מהם, ודאי שלא יחד באותו זמן. להצבעה, כאמור, הגיעו שלושה. האם ראוי שכך ידונו בחוקים במדינת ישראל?
דומה שלא חשובה הדעה הפוליטית האישית שלנו כדי להגיע למסקנה שזו לא הדרך. יש כבר מקרים שהכנסת קבעה פורום הכרחי לקבלת שינויים בחוק. האם לא ראוי לדקדק גם בעבודת הוועדות בהכינן חוקים? האם לא ראוי לקבוע שלאישורו של כל חוק בוועדה דרושה נוכחותם של של מחצית חבריה, ובאישור של חוק יסוד, תיקון בחוק או חוק אשר עשוי לפגוע בחוק יסוד, דרוש רוב בפועל של לפחות מחצית מחבריה?
ה"סובלים" היחידים מחוק כזה אם יחוקק יהיו חברי-הכנסת. או-אז הם ייאלצו לעבוד קשה יותר. המרוויחים הגדולים נהיה אנחנו, הציבור שמממן את שכרם, ואמור לציית לאותם חוקים.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
