התחנה האחרונה

כשאומרים לכם, "יש מערבון חדש בקולנוע", אתם כבר לא מאמינים. אין יותר מערבונים בקולנוע. יש סרטים המתרחשים בימי המערב הפרוע, עם סוסים, כרכרות, אקדחים והמון אבק, אבל אלה לא מערבונים. הם מה שאנחנו, המבקרים, קוראים להם פוסט־מערבונים, או ניאו־מערבונים. מ"בלתי נסלח" ועד "הר ברוקבק", המערבון העכשווי, שמגיע רק איזה פעם בשנה שנתיים, הוא יותר הרהור מאוחר על ז'אנר שלם, ועל האופן שבו אותו ז'אנר ייצג תקופה, אבל הוא לא הדבר עצמו.

דרמת שעון מתקתק. "3:10 ליומה"

לכן היכונו להיות מופתעים. יש מערבון חדש בעיר וקורים לו "3:10 ליומה". ומה אתם יודעים: זה מערבון. כלומר, אשכרה, מערבון. המערבון הוא אולי הז'אנר הקולנועי הכי מיתי שאמריקה בראה. בערבות העפר של המערב ההולך ונכבש ונבנה מוקמו דמויות המייצגות טוב מוחלט ורוע מוחלט, והיה עליהן להילחם ביניהם כדי להכריע מה יהיה אופייה של המדינה. רק כעבור עשורים התחילו להציג את המיתולוגיות באור מפוכח: הטובים מתברר, לא היו כה טובים. הרעים מתברר, היו לפעמים הקורבנות.

"3:10 ליומה" של ג'יימס מנגולד ("הולך בדרכי") מציב זה מול זה שתי דמויות כאלה: החוואי התמים מול הפושע חסר המצפון. כריסטיאן ביל, שחוותו קורסת מבצורת, מתנדב להוליך את השודד האלים ראסל קרואו אל רכבת האסירים לכלא יומה, שתצא ביום למחרת ב־3:10 מתחנת הרכבת בעיירה הסמוכה. אלא שקרואו הוא אומנם שודד, אבל הוא שודד בעיקר את חברת הרכבות העשירה, תאגיד תמנוני שכובש לעצמו עוד ועוד נתחים ציבוריים. וביל בעצמו קורבן של אותה חברת רכבות, שרוצה לסלול מסילה בשטחו ומנסה למצוא דרכים לנשל אותו ממעט הרכוש שיש לו.

אז אולי השניים אמורים להיות באותו צד, ולא אויבים. המאבק הבסיסי, השורשי, נטול התחכום בין רע וטוב, נכון ושגוי, ובעיקר - אני והוא, הוא הבסיס לסרט הזה, שהוא בעצם דרמת שעון מתקתק מרשימה. ולמרות שפע הפרשנויות שעלילה בסיסית כזו יכולה לספוג, עוצמת הסרט - שאינו אחיד לכל אורכו – נחשפת בסופו. זוכרים את רוברט מקי ב"אדפטיישן"? אתם יכולים לעשות סרטים עם שתי מערכות לא מושלמות, אבל כדי שהקהל יאהב אתכם אתם צריכים להמם אותם בסוף. והמערכה האחרונה של "יומה" עושה את הסרט. שם זה פשוט סרט מתח במיטבו – לא הגיוני, לא אמין, אפילו מופרך, אבל לופת כהוגן.