עבודה לא ערבית

לאחר שנים ארוכות בהן כמעט לא זכינו לראות את המיעוט הערבי על המסך של ערוץ 2, החליטו להביא את הפתעת העשור ולהעלות סדרה ערבית בשעות הפריים-טיים. במעטפת של מהפכה ופרומו אינטינסיבי שקשה להתעלם ממנו, הצליחו לזכות ברייטינג משמעותי ואולי גם לעורר דיון. אולם המעטפה הטעתה, ומי שציפה לקבל מוצר חדיש ולהיחשף לשם שינוי לנקודת מבט אלטרנטיבית - התבדה.

כבר בפרקים הראשונים של "עבודה ערבית" אפשר להבין שאין מדובר אלא בסדרה על ערבים, התפורה לקהל של ערוץ 2, בניסיון מתוחכם משהו לצאת ידי חובה ובו בזמן לא לפגוע ב"טעם הטוב" ובאידיאולוגיה ההגמונית שמקדם הערוץ מאז ומתמיד.

בהתאם לכך, הסדרה משעתקת את הדימוי הנפוץ של הערבי; הגיבור שלה סובל מרגשי נחיתות ואינו מסוגל להשתחרר מהם, אביו חסר תועלת ואינו אמין אפילו ביחסיו איתו, אמו אינה מצליחה לחשוב מבעד לגבולות המטבח, ואפילו את בתו הקטנה משחדים בכסף.

חמור מזה הוא השעתוק של רעיונות פופוליסטיים כגון אלה שלפיהם הערבים אחראים למצבם ובמקום לנסות ולשנותו, הם רק "מתבכיינים" ומאשימים את המדינה; כשמלאכת השעתוק הזאת נעשית דווקא על ידי שחקנים ערבים, לכאורה, היא נתפסת כאמינה יותר. את הסטריאוטיפיזציה המוגזמת המאפיינת את הסדרה, יכולים לפרש צופים ערבים כלעג על הסטריאוטיפים הקיימים. אך המהלך דווקא מעמיק את האמונות והתפיסות הנוגעות לאחר הערבי. רובן מוטעות מטבע הדברים, אך הן רווחות בקרב הצופים היהודים והסדרה עלולה להחריף אותן.

הרושם שמייצר ערוץ 2 כאילו הוא נוטל על עצמו סיכון בשידור סדרה "ערבית" בשעות צפיית-שיא מתפוגג כשמגלים שהתכנים אינם מדברים בשמם של הערבים וגם לא "מדברים אליהם". מה ששכחו הוא כי החובה המוטלת עליהם לשילוב תכנים הנוגעים לערבים בלוח השידורים נגזרת לא רק מהצורך לחשוף את קהל הרוב למיעוט, אלא מהצורך שיהיה למיעוט חלק במרחב התקשורתי המאפשר לו לראות את עצמו במראה הזו.

בעידן שבו המרחב התקשורתי החליף את המרחב הציבורי, הציפייה מאמצעי התקשורת היא שיפגישו את הציבורים השונים, יגשרו ויפשרו. אך ערוץ 2, יותר מכל ערוץ אחר, מתעקש להוכיח פעם אחר פעם שערכים חברתיים ואזרחיים פחות חשובים מרייטינג שמתבסס על השקפות שאינן שנויות במחלוקת. מדובר בסך הכל בעוד צעד לשמירה על המרקע נקי מדמויות ומפרספקטיבות אלטרנטיביות. זוהי, אחרי הכל, אותה מדורת שבט יהודית שאף שאינה מדירה את הערבי לחלוטין, היא מדירה את הערבים האותנטיים.

הערבי הטיפוסי, סביר להניח, אינו יכול להזדהות עם הדמויות הלא-אותנטיות שבסדרה שכן רוב האזרחים הערבים כיום, לרבות הצעירים והמשכילים, מודעים יותר מבעבר לזהות שלהם וגאים בה. אין לצפות שהם יסתכלו על "גיבור" העושה הכל כדי לטשטש את הזהות הערבית שלו כמודל או כדמות שדרכה הם יכולים לראות את עצמם.

אחדים טענו כי גם אם הסדרה אינה מיועדת לערבים ועלולה לקבע סטריאוטיפים, היא יכולה להראות לציבור היהודי שגם בקרב הערבים קיימת ביקורת עצמית. השאלה היא אם זוהי הביקורת העצמית שתוביל לשינוי בקרב האזרחים הערבים.

יוצר הסדרה, סייד קשוע, מעולם לא דיבר אל האזרחים האלה ומעולם לא ביקש לחולל שינוי בקרבם, וגם אם ביקש, סביר להניח שאין בכוחה של ביקורת המופנית החוצה לקבוצת הרוב, לשנות את מה שקיים פנימה בתוך המיעוט הערבי.

"עבודה ערבית", בדומה לשאר יצירותיו של קשוע, שנונה ומצחיקה אך הצחוקים אינם מפצים על השטחיות וחד-המימדיות המונעות ייצוג אמיתי וניתוח עמוק של ההוויה והמציאות של הערבים בישראל. ככזאת, היא הצליחה לפרוץ למיינסטרים של המיינסטרים, לפריים-טיים של ערוץ 2, אך ספק אם תצליח לחולל שינוי ולו קטן ולקרב את המיעוט הערבי או לשפר את הדימוי התקשורתי שלו.

כפאח עבד אלחלים, סטודנטית לתואר שני בבי"ס למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית