משחק ילדים 2

ביוני 2006 הפך אנדראה ברניאני, איטלקי שהספיק לשחק עונה אחת ביורוליג, לבחירה מספר 1 בדראפט האן.בי.איי. במובן מסוים, זאת היתה התקדמות מבחינת הכדורסל האירופי: הוא הצליח להחזיק את ברניאני בקצות האצבעות עד גיל 21 לפני שנאלץ לשחרר את האחיזה. יחסית למקרים של דירק נוביצקי, טוני פארקר או דארקו מיליצ'יץ' - שלושה שעזבו בגיל עשרה ובלי לשחק ברמה הגבוהה ביותר באירופה - זה אפילו נחשב להישג. אבל בסופו של דבר, שנה יותר או שנה פחות, גם ברניאני נחטף לשווקים הגדולים ביותר בעולם.

את המגמה הזאת בכדורסל אי אפשר לעצור, בדיוק כמו שאי אפשר לעצור אותה בכדורגל. פעם היו מחפשים את הדבר הגדול הבא במכללות; היום שמים עיניים על שחקנים כל כך צעירים שהם בכלל לא יכולים להעמיד את עצמם לבחירה בדראפט. הטרנד הבולט השני הוא הצלילה במעמדן של חממות השחקנים האמריקאיות: נכון לעכשיו, לא נראה בהן איזה לברון ג'יימס או קובי בראיינט או אלן אייברסון חדש. זה מסביר למה איטלקי נבחר ראשון בדראפט, למה התקשורת האמריקאית לא מצליחה לסמן כוכב תיכונים חדש - ומה שיותר רלוונטי לעניינו, למה בחמישייה הפותחת של צוציקי הכדורסל העולמי יש ארבעה אירופאים ורק אמריקאי אחד. הנה, תראו.

כאן תוכלו למצוא את ההבטחות של נדב יעקבי

הספרדי עם השיער | ריקי רוביו

אולי כדאי שפיני גרשון יספר לכם עליו במקומי. בעונה שעברה פגש הילד של חובנטוד בדאלונה את אולימפיאקוס, וחטף שבעה כדורים ב־20 דקות. זה לא היה נתון יוצא דופן עבור רוביו (1.90 מ'), שנחשב לכישרון הגדול באירופה בעמדות הגארד מאז דראז'ן פטרוביץ'. הוא חזר על המספר הנדיר הזה גם נגד פנאתינייקוס ומלאגה, וסיים כמלך החטיפות של היורוליג. זה קצת עניין של מוטת ידיים ארוכה במיוחד, והרבה עניין של כישרון.

רוביו, שבדיוק חגג 17, שיחק בליגה הספרדית הראשונה עוד לפני שהיה בן 15. נאמר זאת שוב, והפעם לאט: בגיל 14, 11 חודשים ו־24 ימים הוא נתן הופעת הבכורה שלו בליגת הכדורסל הטובה באירופה, ועוד במדי בדאלונה - קבוצת משמעותית בספרד בפרט ובאירופה בכלל. "הוא לא סתם שיחק הערב", אמר אז המאמן שלו, אאיטו רנסס. "הוא ממש עזר לנו לנצח".

יכול להיות שאתם זוכרים את רוביו מהעונה שעברה ביד אליהו, ויכול להיות שהתפעלתם, אבל ההפסד של חובנטוד למכבי תל אביב היה מהמשחקים היותר חלשים שלו (אם כי ארבעה אסיסטים ב־21 דקות על הפרקט זה הכל חוץ מחלש). לגבי המשחקים החזקים שלו, נקפוץ ברשותכם לגמר אליפות אירופה לקדטים באוגוסט של השנה שעברה: ספרד של רוביו מנצחת בגמר את רוסיה 106:110 אחרי שתי הארכות. הילד קולע 51 נקודות, מוריד 24 ריבאונדים ומוסר 12 אסיסטים. זה הטריפל־דאבל השלישי שלו באליפות; עוד שלוש חטיפות וזה קוואדרופל־דאבל, הישג כל כך נדיר שהייתי צריך לחשוב איך מאייתים אותו. ואתם לא באמת רציניים כשאתם שואלים עכשיו מי נבחר לשחקן המצטיין של הטורניר, נכון?

רוביו הוא ילד. ממש ילד. אפילו תספורת של בן אדם עוד אין לו. הוא גם לא הכי מהיר, ולא הכי גבוה, אבל יש לו יכולת לחוש את המשחק ברמות שכמעט ולא רואים אצל בני גילו. הוא מסוגל להיכנס ולהפוך משחקים בתנועה הקלילה והנקודתית שלו כמו דבורה שמתעופפת בין פילים. הוא עוקץ, ולהם אין שום דרך יעילה להגיב. אבל "הוא צריך להמשיך ללמוד קצת בכל יום", אומר אאיטו, שעובד כבר עשרות שנים בכדורסל הספרדי. "יש לריקי יכולת להפוך לאחד מהגדולים, אבל אסור שהמחמאות יעלו לו לראש. הכי חשוב לו כרגע להישאר צנוע ומרוכז".

בארה"ב אומרים שאם רוביו יכול היה להיבחר בדראפט (כרגע הוא צעיר מדי), לא היה חסר הרבה כדי שזה יסתיים עם הבחירה מספר אחת. האמריקאים כבר משווים אותו ל"פיסטול" פיט מארביץ' - אחד הגארדים הגדולים בתולדות האן.בי.איי, שקלע פעם 68 נקודות במשחק אחד - ומחכים שיגיע. רנסס והמשפחה מחזיקים אותו בינתיים בספרד, אבל הדגש הוא על הבינתיים.

הבוסני עם הביצים | ניחאד דג'דוביץ'

עם קצת מזל, עד שהילד הבוסני הזה יגיע לרמות הגבוהות, נצליח לבטא את השם שלו מהתחלה ועד הסוף בלי לטעות. ואם לא, אז איך אומרים? ניחאד.

דג'דוביץ' גדל בין ההריסות שהותירה מלחמת האזרחים במדינה שלו, וגדל יפה. באליפות אירופה האחרונה לקדטים (דרג ב' אמנם) הוא שיחק כמו מפלצת: 25.3 נקודות ו־8.3 ריבאונדים היו לו. ועוד מעמדת הרכז. בגיל 17 וחצי הוא כבר שחקן הנבחרת הבוגרת, ומי שראה את המשחק של ישראל נגד הבוסנים בטורניר ההזדמנות האחרונה תפס אותו ביום של אפס משבע מהשדה. פדיחה, אבל חד פעמית. ובכל מקרה, תראו לי עוד ילד בגיל הזה שרק התחיל לשחק בנבחרת לאומית, וכבר מרשה לעצמו לקחת עוד חמש זריקות אחרי שהשתיים הראשונות יוצאות החוצה. כך שביצים יש. השאר בדרך.

במשחקים קצת פחות מלחיצים, אבל מול יריבות לא פחות חזקות, דג'דוביץ' עשה חיים בעונה שעברה. הוא שיחק נגד ציבונה זאגרב, זאדאר ופרטיזן בלגרד, ומול כל אחת מהן היה מצוין עם בוסנה סראייבו שלו. להזכיר לכם מי יצא מהקבוצה הזאת? מירזה דליבאשיץ', פרדראג דנילוביץ', ז'ארקו ואראיץ'. הוא אמור להיות הבא בתור. והוא כבר בברצלונה, שקנתה אותו הקיץ. רק אל תצפו לסכומים מרטיטים כמו שהביא פה יעקבי בחודש שעבר: בכדורסל, לפחות ברוב המקרים, חבר'ה בני 17 וחצי נרכשים תמורת בוטנים.

האמריקאי עם הכתפיים | גרג מונרו

כבר אמרתי שבארה"ב לא מסתובב כרגע שחקן תיכונים שכולם מדברים עליו, בטח לא כמו שדיברו על לברון ג'יימס כשהוא עוד הסתובב עם ילקוט. ובכל זאת, שם אחד הולך ומסתמן כנציג מבטיח של הכדורסל האמריקאי הצעיר: גרג מונרו, פאוור פורוורד (2.08 מ') מתיכון הלן קוקס בניו אורלינס, שמתחיל בקרוב את השנה האחרונה שלו שם לפני שהוא יוצא למכללות או נחטף לאן.בי.איי.

מונרו הוא שחקן השנה בתיכונים בלואיזיאנה, ונחשב גם לכדורסלן מספר אחת בארה"ב בגילאי 17־18. טיירון מוזון, המאמן שלו, אומר שהוא יכול לשחק בכל חמש העמדות - וזה מספיק כדי לטמטם את כל הסקאוטים שצופים בו. הוא מטפל בכדור כמו גארד, משחק עם הגב לסל כמו סנטר, והופך את השחקנים שסביבו לטובים יותר כמו רכז. במילים אחרות, וגם קצת מספרים: 19.4 נקודות, 12.5 ריבאונדים, שלוש חסימות ושני אסיסטים למשחק.

הילד הזה יושב על 105 ק"ג, כתפיים רחבות ומבנה גוף מצוין, אבל זה לא מספיק. בקרוב, כשיגיע לאן.בי.איי, יבנו אותו וישימו עליו עוד כמה קילוגרמים טובים, כדי שיהיה עוד יותר פיזי ועוד יותר רחב. אם הרמונט הזה יצליח, יהיה אפשר להתחיל לחשוב במונחים של אולסטאר.

הסרבי עם השומן | מילאן מצ'באן

יש הרבה שחקנים שמזכירים לאנשים כל מיני שחקנים אחרים, אבל כששחקן אחד מזכיר לכולם את אותו המישהו, כנראה שיש בזה משהו. וכולם רואים כמה הילד הזה - בקרוב בן 18 - דומה לזוראן סאביץ'. עכשיו, אני לא יודע עד כמה אהבתם או החזקתם מסאביץ' כשחקן, אבל תרשו לי רק להזכיר לכם שהאיש זכה בתארים בכל מקום שדרך בו.

אפשר להבין מאיפה באה האסוציאציה: גוף גדול, אפילו קצת שמן, מאוד טכני, לוקח מדי פעם צעד אחורה וזורק שלשה מזדמנת, חכם לאללה, מבין כדורסל קבוצתי, יודע להשתמש בגוף שלו וממעט להחטיא מהטווחים הקצרים. סאביץ' רילודד. אגב, מחוץ למגרש הוא חננה שזה לא יתואר, מה שבולט במיוחד כשהוא נזכר להסיר את עדשות המגע ולהניח על האף את המשקפיים שלו. והדבר הזה נבחר לשחקן המצטיין של אליפות העולם לנוער, שבה זכה עם סרביה במדליית הזהב. אחר כך הוא המשיך לאליפות אירופה ועשה גם שם בדיוק את אותו הדבר (18.8 נקודות ו־9.8 ריבאונדים ב־30 דקות).

מצ'באן הוא ילד של ז'לזניק בלגרד, בית חרושת אמיתי לשחקנים. כמעט שלא עוברת עונה בלי שהמועדון הזה מייצא שחקנים לקבוצות הגדולות באירופה: האחרון הוא הרכז מילוש תיאודושיץ', שישחק העונה אצל גרשון ואדלשטיין באולימפיאקוס. תוך שנתיים, מקסימום שלוש, גם מצ'באן ילך הלאה. כמה הלאה? כרגע הוא נראה כמו הטיפוס הקלאסי של אחד הגדולים בכדורסל האירופי, אבל קשה לראות אותו עושה משהו באן.בי.איי. מצד שני גם סאביץ' לא היה שם, והוא עדיין זכור כאחד הגדולים שהחזיקו כדור כתום בצד הזה של הגלובוס.

היווני עם הסמ"ך | קונסטנטינוס קופוס

הוא בן 18 וחצי, 2.16 מ', ועל הכתפיים שלו יש עכשיו חתיכת אחריות: הוא זה שיחליף העונה את גרג אודן, הבחירה מספר 1 בדראפט האן.בי.איי 2007, במכללת אוהיו סטייט.

קופוס, שגם את ימי התיכון שלו העביר באוהיו, עשה את כל הדרך משם בקיץ האחרון כדי לשחק עם נבחרת הנוער של יוון באליפות אירופה - ולהפסיד בשלוש הפרש בלבד לסרבים, שהיו הרבה יותר חזקים על הנייר. היה שם משחק ענק בינו ובין מצ'באן: היווני גמר עם 33 נקודות ו־13 ריבאונדים, הסרבי קלע 32 והוריד 14. בתכל'ס, קופוס לקח את יוון למדליית כסף עם נבחרת שהיא די כלום. והוא גם קיבל על זה את הקרדיט: מי שהוכתר בסוף כ־MVP של הטורניר היה המפסיד היווני ולא המנצח הסרבי, וזה אירוע נדיר.

גם המספרים של קופוס באותו טורניר היו נדירים: 26.5 נקודות ו־13 ריבאונדים בממוצע. "הוא גדול, גדול, גדול", אמר עליו מצ'באן בסיום הטורניר ההוא. "אין לי מספיק מילים כדי לתאר אותו. לדעתי, קופוס הולך להיות הדיוויד רובינסון הבא". האמת? אינשאללה. הגיע הזמן שמישהו יחליף את הפפדאופולוס העקום הזה בעמדת הסנטר של נבחרת יוון.