נערי האוצר והמרצים: הגולם שקם על יוצרו
הטענות לפיהן המרצים עובדים שעות מועטות, דומות לטענה שכדורגלנים משחקים רק 90 דקות בשבוע. השביתה אינה נמשכת בשל דרישה כספית, אלא בשל קובעי המדיניות להאיץ את תהליך ההפרטה של ההשכלה הגבוהה
ככל שמתארכת שביתת המרצים, גובר הצורך להגיש תביעה ייצוגית נגד... עמיתי באקדמיה, בייחוד במחלקות לכלכלה. הרי אותם פקידים, המכונים ספק בקנאה וספק בסלידה כ"נערי האוצר", הם הסטודנטים לשעבר שלנו.
אם כן, מי נטע בראשם את הרעיונות הניאו ליברליים ואת המודלים על כוחות השוק? מי טיפח את הבוז המופגן כלפי מרציהם לשעבר אשר מתבטלים כביכול ועובדים רק שש שעות בשבוע? האם שאלות דומות מפנים גם כלפי שדרים, פרשנים או מגישי חדשות שמפרסמים מספר שורות מדי שבוע, מופיעים על המסך הקטן רק מספר דקות או להבדיל, כלפי שחקני כדורגל שמשחקים רק 90 דקות מדי שבוע?
הרי טענות קנטרניות מסוג זה מגלות במקרה הטוב בערות בלתי נסבלת. כל בוגר אוניברסיטה אמור להבין שהרצאה בכיתה היא רק החזית לעבודתו של המרצה. בהעדר השקעה אישית שוטפת במחקר ובפרסומים, הידע עלול להתיישן וההוראה עלולה להיפגע. הרי כל מרצה באקדמיה תורתו אמנותו, והוא אינו חדל לחקור, לייצר ולרכוש ידע חדש על מנת להפיצו ברבים. כיצד היו נוהגים אותם הפקידים דגולים ומה היו יודעים אילו למדו בכיתות צפופות אצל מרצים משוחררים מחובות מחקר ופרסומים?
אלא שגם מיצוב השביתה בטעות יסודו. השביתה אינה נמשכת בשל דרישתם הכספית של המרצים, אלא ובעיקר בשל קובעי המדיניות להאיץ את תהליך ההפרטה של ההשכלה הגבוהה. המדיניות כרוכה בין היתר בשבירת ההסכמים הקיבוציים, הנהגת חוזים אישיים ותגמול דיפרנציאליים. כל זאת כחלק מהאמריקניזציה המוקצנת, ולא במקרה. הרי אותם טכנוקרטים, "נערי האוצר", התחנכו לסגוד לכלכלה חופשית עם מעט רגישות חברתית והבנה של ההבדלים המהותיים בין המודל האמריקני לבין הצרכים המיוחדים בחברה הישראלית.
מה שטוב ואולי נסבל בארה"ב עלול להיות הרסני לישראל. ועל מה מתקנאים במערכת ההשכלה האמריקנית? הרי מלבד שכבה דקיקה, שהיא מצומצמת ביותר בחברה קטנה כישראל, רוב הציבור האמריקני בוחר מדי ארבע שנים נשיאים בינוניים אשר מנהלים מדיניות כושלת. לטווח מיידי ובינוני, מדיניות ההפרטה של ההשכלה הגבוהה מיטיבה עם יזמים פרטיים, אחדים נושאי תואר אקדמי, ופוליטיקאים ציניים. הרי בערות הינה משאב פוליטי עבור רבים מהם וככל שרמת ההשכלה הכללית יורדת כך גם פוחתות ההבנה והביקורת הציבורית על השלטון.
אך לטווח רחוק, הפרטת ההשכלה הגבוהה עלולה להמיט אסון על החברה הישראלית. היא עלולה לדלל משאבי אנוש ולכרסם באיכויות אישיות ומקצועיות. ואם מותר להסתייע בפרפראזה שחוקה – החינוך וההשכלה חשובים מדי כדי להותירם בידי פקידים ופוליטיקאים קצרי ראות.
פרופ' דן כספי הוא ראש המחלקה לתקשורת ומרכז בורדה לתקשורת חדשנית באוניברסיטת בן-גוריון
