גברים במלכודת
"הגברים של שדרות מדיסון" לא תתן לכם להירגע מול המסך, להיפך. הסדרה הזו תבלע אתכם, תלעס אתכם ותקיא אתכם החוצה, המומים ומלאי תובנות. וכמה שזה טוב
יש לפחות משהו אחד שמשותף למבקרי טלוויזיה ולצופים רגילים, וזו העובדה שהעבודה של שניהם היא לצפות בטלוויזיה. זה התחיל כבר לפני 15 שנה בערך בסדרות כמו "טווין פיקס" והפך בולט במיוחד בעשור האחרון עם סדרות כמו "עמוק באדמה" ו"הסופרנוס". צפייה בטלוויזיה היא כבר לא כייפית כמו שהיא היתה פעם. כלומר היא מהנה מאוד, אבל היא הרבה יותר מזה.
צופים אדוקים של "עמוק באדמה" לא יכולים להגיד שהם צפו בסדרה בשביל הפאן. צפייה במשפחת פישר מנהלת את בית ההלוויות שלה או בטוני סופרנו
אבל מי שלא מצאה את דרכה אל HBO היא "Mad Man", הסדרה של מתיו ויינר, שהיה מפיק אחראי וגם כתב כמה פרקים טובים ב"סופרנוס". האגדה מספרת שויינר הגה את הסדרה שלו עוד לפני קום הטוני סופרנו, אבל דיוויד צ'ייס (או בכינוי היותר נפוץ שלו, אלוהים) שכנע אותו להניח אותה בצד בינתיים ולעבור למחנה שלו. אחרי שהסופרנוס גמרו ויינר הלך עם הסדרה שלו ל-HBO, שמשום מה עיקמו את האף. אז ויינר עבר לרשת כבלים נידחת בשם ACM, הפך אותה לאחת מהרשתות המדוברות בארה"ב והשאיר את HBO לפטר כמה תחקירניות.
מה שבחוץ ומה שבפנים
"מאד מאן" הוא כינוי שמנהלים בחברות פרסום נתנו לעצמם בסוף שנות ה-50. זה משחק מילים (כן, פרסומאים גדולים בזה) שמגלם בתוכו את הקיצור של "מאדיסון מאן" (בגלל שרוב החברות התרכזו בשדרות מדיסון) וגם מרמז על האופי הנוח של המנהלים עצמם. בארץ תרגמו את זה ל"גברים של שדרות מדיסון" (שקורץ לסרט "הגשרים של מחוז מדיסון").
גם הסדרה הזו, ממש כמו סדרות המופת האחרות, תיקח אתכם למקום שלא הכרתם בטלוויזיה - הפעם בשנות ה-50. גם היא, לפחות פוטנציאלית, נראית כמו משהו שיבלע אתכם, ילעס אתכם ויקיא אתכם החוצה, המומים ומלאי תובנות.
הגברים של שדרות מדיסון. חפשו את מכונת הזמן
הדבר הראשון שבולט ב"מאד מאן" – והוא גם הדבר הראשון שמתרגלים אליו – זה דווקא החיקוי התקופתי המדויק. החל מהסיגריות שהדמויות לא מפסיקות לפמפם (גלעד ארדן, לטיפולך), דרך ההטרדות המיניות כחלק מההתנהלות הטבעית בימים ההם, המתח בין לבנים לשחורים, הבגדים, העיצוב וסגנון הדיבור. ויינר הלך רחוק מאוד כדי שתאמינו לו שבאמת חזרתם אחורה בזמן, וזה משתלם לו. הוא כבר מכיר את הדמויות שלו כל כך טוב, שכשהוא מדבר דרכן נדמה שיש לו מכונת זמן ארורה.
דון דרייפר (ג'ון האם, איזה גבר) הוא מנהל משרד פרסום מצליח, שמתחיל להרגיש את הפרחחים הצעירים במשרד שלו נושפים בעורפו. גם הוא מנסה לחיות את החיים, כשעניינים שוליים כמו עשור ומיקום הופכים פחות רלוונטיים לנקודה הקריטית הזאת. כמו לא מעט גיבורים מורכבים, דרייפר הוא צ'ארמר אמיתי, אלא שבסוף כל הקסם הזה נותרת אניגמה – בסוף הפרק הראשון כבר מתברר לצופים כמה מעט הם יודעים עליו, וזה רק הולך ומחמיר.
נדמה שהמתח בין הפנים לחוץ, הוא המוטיב העיקרי שמנחה את ויינר,
בסדרה שמקלפת את הדמויות שלה באיטיות מבוקרת עד הקליפה הבאה. הוא מנצל את העובדה שמדובר בתקופה שרובנו לא זוכרים יד ראשונה, תקופה שמצד אחד לא נוטה לפתיחות או חשיפה, מצד שני הדמויות מרשות לעצמם להחצין דברים שהיום כבר נקברו תחת הריסות הפוליטיקלי קורקט.
את המתח הזה בין החזות לפנימיות, ויינר מעצים, תוך שהוא מצליח ללכת על הקו הדק ששומר על התקופתיות אבל משאיר את הדמויות שלו טבעיות. זה סוג המתח שמשאיר את המחשבות שלכם במקום אחר לכמה דקות טובות בסוף כל פרק. אבא צ'ייס מן הסתם גאה בו מאוד.
"הגברים של שדרות מדיסון", Xtra Hot, יום א', 22:00
