בפריז ייסדתי את מדינת הילדים
כנרת רוזנבלום לקחה את המשפחה ועברה לפריז, אבל במקום טיולים בין האייפל לגני לוקסמבורג היא מטיילת בין המטבח לסלון ולא יודעת מה לעשות עם המיטה המתקפלת שהביאה מהארץ
תרגיל בחשבון: כמה ידיים צריך כדי להוביל, מהמטוס ומחגורת שינוע המטענים ועד למונית, שתי ילדות, שתי עגלות, חמש מזוודות ושני תיקי צד כבדים? וזאת בהנחה שהטיסה עברה בשלום, אף ילדה לא בכתה כל הדרך, אף ילדה לא ניסתה להתנקש באחותה, אף ילדה לא ניסתה לחטוף את המטוס מרוב סקרנות ושיעמום.
הטיסה אכן עברה בשלום (והתנצלותי מוגשת בזאת לכל נוסעי טיסה 323 מתל אביב לפריז). והחידה המתימטית נפתרה בדרך נס, והופ היינו על המונית שהזמנו מראש, אחת כזאת שיודעת להכיל את כולנו, את החששות והציפיות שלנו ואת המטען העודף, המעיק, של המתח והעייפות וכל הציפיות.
פריז קיבלה אותנו בשמש השקרנית שלה: יפה וצהובה וקרה. וטוב שכך, העיר באפור לא עושה טוב לאנשים שזקוקים למנת האור היומית שלהם. נכנסנו אליה, עם הבחילה הקלה שמלווה אותי משום מה תמיד אחרי נחיתה. אולי זאת מכת הקור שמקבלת את פניך מיד כשאתה יוצא משרוול המטוס, הקור המהול בעשן הסיגריות האירופאיות הכבדות, ואולי זאת תגובה פיזית לנחיתה. הרי לא ייתכן שנחצה יבשות וימים ולא נרגיש כלום, אז אצלי תופעת הלוואי היא כנראה בחילה קלה בכנף.
צומחים כאן אחרת
את הדרך משדה התעופה לעיר לא תראו בגלויות. היא תעשייתית, מסחרית, מנוקדת בשלטים של איקאה, רמז מטרים להמשך הקרוב של חיינו הממותגים בו בלבד, ובשלטים של מלונות וחברות שלא שמענו עליהם מעולם. כביש מהיר, לא מהיר כל כך למען האמת, והבעיה היא שהסבלנות למסע נגמרת אצלי תמיד בסוף הטיסה ואף פעם אין לי מספיק ממנה בשביל לעבור איתה גם את הדרך מהשדה לעיר.
בינות להאנגרים הענקיים והמשולטים צצים בניני משרדים מודרניים, לא רומנטיים כמו התמונה שמבזיקה בראש כשחושבים על פריז, אבל גם הם יפים, מוקפדים. ובינות להם מפוזרים - גם כאן בוודאי לא מתפנים בקלות בעלי נכסים באזורים שמשנים את ייעודם - בתים קטנים, ישנים, של אבן או טיח, הדים רחוקים של היות המקום הזה כפר קטן מחוץ לפריז לפני שהפך להיות אזור תעשיה בעל נגישות נוחה לעיר הבירה ולשדה.
הבליל הארכיטקטוני הזה מאוחה היטב בצמחיה העשירה, הצפופה, המגוונת בהמון ירוקים וצהובים ואדומים, מגלה לנו בקשת צבעים שונה מהאפור-ירוק-חום הרגיל שלנו: הגעתם לארץ אחרת. קר כאן וגשום כאן, וצומחים כאן אחרת. גם אתם.
דקות של התארגנות
הגענו לדירה זמנית ברובע העשרים, דירה מתוקה להפליא ומטופחת מאוד. מלאה ספרים בצרפתית ודיסקים של ג'אז ושל מתי כספי. לב יהודי חם פועם כאן, ראש אינטלקטואלי קורא כאן ספרים על ספרים לאורה הקלוש של מנורת הרצפה. זה בית של אישה מטיילת, רואה עולם, אוהבת אמנות ואדם. על הרהיטים הנמוכים פזורים המון חפצים קטנים ומיוחדים שנאספו כנראה בשנים של טיולים, ברור שמאחורי כל אחד מהם סיפור מעניין. ברור שכל אחד מהם יכול להתקע בקנה הנשימה של הקטנה.
אה, הקטנה. מה איתה באמת? ישנה בעגלה. הרוסה מהטיסה. איפה נפתח את הלול שלה? רגע, ויש גם גדולה, גם היא ישנה. יפה מצידן, איך הן נותנות להורים שלהן כמה דקות של התארגנות.
או קיי. אנחנו בפנים. ספירת מלאי וארגון מחדש של פני השטח: שתי ילדות ישנות בעגלותיהן במסדרון הקטן, מאחוריהן משתרכת שורת מזוודות. מיד נכנס שולחן הסלון מתחת לבר במטבח, שולחן האוכל נדחק עד קצה החדר, ועד מהרה הופך הסלון לחדר ילדים עם לול מתקפל ומיטה מתקפלת. רגע, מזרון בלבד תופס פחות מקום במרחב. לקפל את המיטה ולדחוק הצידה. המזוודות מפוזרות ברחבי הבית, איפה לעזאזל ייכנסו כאן כל הארגזים שאמורים להגיע תוך שלושה ימים. לא משנה עכשיו. בואו נצא החוצה, מוכרחים לאכול משהו. במקום להתעסק עכשיו בפריקות וסידורים, נראה את המקום שאליו הגענו, נחפש משהו לאכול. ילדות מורעבות זה מתכון לעצבים מרוטים. גם אמא רעבה זה לא להיט.
הילדוֹת הישנות והטובות
ובעצם, לא ידעתי, אבל הרגע הזה בדיוק אצר בתוכו את תמצית השבועות הקרובים. אוכל, שתיה, ילדה וילדה, בגדים חמים דיים, שנת צהריים כן או לא, הנקה, בקבוקים, חיתולים וגמילה. וגם חוברות צביעה, חרוזים להשחלה, פאזלים, ספרים ושירים, מרים ילן שטקליס והכבש השישה עשר. נגיסי עוף, צ'יפס או פירה או גם וגם, באגטים עם פסטרמה או גבינה, פסטה. פסטה בכל הצורות והצבעים אבל בלי כלום, עם קצת חמאה ופרמזן ולעתים גם זיתים, ואם יש, אז קצת עוף. ואם אין לא נורא. בפריז, כן. הכל בפריז, אבל גם שם יש לדאוג, והיטב, לצרכיהן הבסיסיים ועוד כמה של הילדות שלי.
בפריז, התברר, הקמתי את מדינת הילדים. הילדות שלי, שאולי אין צורך בכפר שלם כדי לטפל בהן, אבל עד כה הזדקקנו לשם כך למטפלת אחת, אחד גן, שני זוגות מסורים של סבא וסבתא ובייביסיטר אקראית פה ושם – את כל אלו החליפו אחת אמא שעזבה הכל והתחילה לעבוד באירגון החיים החדשים ובגידול הילדות הישנות והטובות.
זאת פריז, מספרים שלטי הרחוב, פריז שמתכוננת לחורף ולחג המולד, פריז של המעילים והמגפיים והמאפים והיין וחנויות הספרים והברים והמוזיקה, אבל את פריז אני רואה עכשיו רק מבעד לווילון הבהיר, הסמיך, של טיפול בבית ובילדות ובבירוקרטיה הצרפתית. עוד לא באמת באתי בשעריה. אני לא יודעת אם היא מחכה לי, העיר הזאת, אבל אני מאוד מחכה לה.
לפנייה לכתב/ת 
