יש עוד זמן לפצצה האיראנית
פרסום המסמך האמריקני אינו מסמן בהכרח ריכוך העמדה הנחושה של וושינגטון בהתנגדותה לתכנית הגרעין האיראנית. עם זאת, בשל הערכות המצב המודיעיניות של ישראל, צריכה ירושלים להמשיך ואף להאיץ את הדיאלוג האסטרטגי והמודיעיני האינטנסיבי עם ארה"ב בנושא האיראני
"הערכת המודיעין הלאומית" של ארצות הברית שפורסמה אתמול (יום ב') אומרת לכאורה דבר והיפוכו. מחד מגלה לנו המסמך החשוב כי איראן הקפיאה את תכנית הנשק הגרעיני כבר ב-2003, מאידך טוענים מחברי הדו"ח שאיראן ממשיכה במאמציה להשיג נשק גרעיני. הם גם מעריכים מתי עלול להיות נשק כזה בידי איראן: לכל המוקדם בסוף 2009 ולכל המאוחר ב2015. (הערכה זו דומה מאד להערכת אגף המודיעין של צה"ל הגורסת שלאיראן תהיה יכולת לבנות פצצה גרעינית לכל המוקדם ב-2009 ולכל המאוחר ב-2012).
רק אחרי שבידי מדעני תכנית הגרעין יש כמות קריטית של חומר בקיע (12 ק"ג) הם יכולים לגשת להרכבת הנשק האטומי – פצצה המוטלת ממטוס, ראש הקרב עבור טיל כזה או אחר, פגז, מוקש או מתקן המועבר בהסתר לאדמת האויב.
השאלה המתבקשת היא: אם איראן, להערכתן המוסמכת של 16 סוכנויות המודיעין האמריקניות, הקפיאה את פיתוח הנשק הגרעיני לפני ארבע שנים, ולא חידשה את הפיתוח בינתיים – על סמך מה נטען באותה הערכת מודיעין שבעוד כמה שנים יהיה בידי איראן נשק כזה?
התשובה פשוטה למדי. כל תכנית לפיתוח נשק גרעיני מתחלקת לכמה פרויקטים ומתפרשת על פני כמה שלבים. הפרויקט החשוב והמסובך ביותר מבחינה טכנולוגית הוא פיתוח היכולת לייצר 'חומר בקיע' שהוא למעשה חומר הנפץ הגרעיני שמכילה הפצצה. איכות וכמות 'החומר הבקיע' שמכילה הפצצה קובעים את עוצמת הפיצוץ האטומי שהיא מחוללת והנזק שהיא גורמת. את החומר הבקיע אפשר לייצר בשני אופנים: על ידי הפקת פלוטוניום ממוטות דלק משומשים של כור גרעיני או על ידי העשרת אורניום.
הדו"ח האמריקני
איראן הקפיאה תוכנית הגרעין ב-2003
יצחק בן-חורין, וושינגטון
בניגוד להערכות המקובלות, טוען דו"ח מודיעין אמריקני שאיראן הקפיאה את תוכנית הנשק הגרעיני שלה לפני כ-4 שנים, בין היתר בשל הלחץ בינלאומי. עוד נקבע כי ההנהגה בטהרן אינה "רצה לקראת נשק גרעיני מבלי להתחשב במחיר". הבית הלבן מיהר להדגיש כי המידע החדש לא יפגע במאמצים להטיל סנקציות נוספות על המדינה
פיתוח הנשק הגרעיני עצמו - ראש הקרב או הפצצה - הוא פרויקט בפני עצמו המתנהל בנפרד מתהליך פיתוח וייצור 'החומר הבקיע'. פרויקט הנשק דורש אמנם מומחיות רבה, עיצוב מדויק מאד של חלקי הפצצה ורכיבים אלקטרוניים מיוחדים, אבל אינו כה מסובך ואינו מתמשך על פני זמן כה רב כמו תהליך ייצור החומר הבקיע. למעשה יכול כל דוקטורנט לפיזיקה ללמוד באופן כללי כיצד מרכיבים פצצה גרעינית מספרים המצויים בכל ספריה מדעית. הבעיה העיקרית בפיתוח החימוש הגרעיני היא מזעורו.
תהליך ארוך
הפצצה האטומית המקורית, זו שהטילו האמריקנים על הירושימה הייתה בגודל של מכונית קטנה ושקלה כמה טונות. מתקן כבד וגדול כזה אי אפשר לתלות על מטוס קרב ובודאי שאי-אפשר להתקינו בראש טיל בליסטי או טיל שיוט. לכן צריך למזער את המתקן הגרעיני ולעצבו באופן שיתאים ל'רכב' שישא אותו אל מטרתו במרחק אלפי קילומטרים. המזעור היא בעיה לא פשוטה אבל אם ההודים והפקיסטאנים התגברו עליה – גם האיראנים יכולים בלי מאמץ יוצא דופן.
חשוב לציין בהקשר זה שהאיראנים כבר קיבלו מאבי הפצצה הפקיסטאנית, עבדול קאדיר חאן, תרשימים ותכניות כיצד לעשות זאת. הם אף הודו בכך לאחרונה בפני ראשי "הסוכנות הבין לאומית לאנרגיה אטומית" של האו"ם ומוחמד אל ברדאי, מנכ"ל הסוכנות אף כלל מידע זה בדוח האחרון שלו. אבל כאמור כל עוד אין בידי האיראנים חומר בקיע המידע הזה יכול לשכב במגירה.
מאחר שהאיראנים לא הצליחו בינתיים לחצות את 'הסף הטכנולוגי', כלומר לא הצליחו להשתלט על התהליך שיאפשר להם להעשיר אורניום באמצעות צנטריפוגות לדרגה של חומר בקיע (90 אחוז) – הם אינם לחוצים להתקדם עם תכנית הפיתוח של הנשק עצמו ויכולים להקפיא אותה. ממילא, גם כאשר יצליחו סופסוף להעשיר אורניום לדרגה הרצויה, יעברו שנה או שנתיים עד שיצליחו באמצעות אלפי צנטריפוגות לייצר חומר בקיע שיספיק לפצצה אחת. הזמן שיעמוד לרשותם אחרי חציית 'הסף הטכנולוגי' יספיק להם כדי לפתח את הנשק עצמו ולמזערו כדי שאפשר יהיה להכילו בראש קרב של טיל.
דיפלומטיה
לאיראנים יש סיבה טובה נוספת להקפיא את פיתוח הנשק עצמו. הם מניחים שהמעקב המודיעיני הצמוד של ארה"ב וגורמים אחרים אחרי מאמציהם יחשוף את העובדה שהם מפתחים את ראש הקרב הגרעיני.
חשיפה כזו תשים ללעג את טענתם שתכנית הגרעין שלהם נועדה לצרכי שלום, תציג אותם כשקרנים, תעמיד אותם בעימות ישיר עם מועצת הביטחון של האו"ם ותצדיק תביעה אמריקנית לצעדים חריפים, אפילו מתקפה צבאית בגיבוי האו"ם. הם מעוניינים להימנע מעימות חזיתי ולשמור על עמימות עד שיצליחו להעשיר אורניום לדרגה של חומר בקיע ואז גם תגיע השעה לחדש את פיתוח הנשק.
מכאן שהערכת המודיעין הלאומית האמריקנית אינה משמיעה צפירת הרגעה אלא רק מצביעה על דפוס התנהגות והתנהלות איראני זהיר וערמומי.
עם זאת חשוב לבדוק מדוע ראה הממשל האמריקני לפרסם את הערכת המודיעין הזו בעיתוי הנוכחי. מוזר שהממשל בוושינגטון מפרסם הערכת מודיעין מקלה כזו דווקא בשעה שארה"ב מנסה לשכנע את חברות מועצת הביטחון להטיל מנה נוספת, חמורה מקודמותיה, של סנקציות כלכליות ודיפלומטיות על איראן.
נראה שאחת הסיבות לכך היא רצונו של ממשל בוש לשכנע את רוסיה, סין והאירופים שתכנית הגרעין האיראנית היא עדיין עניין הפיך וכי יש עדיין די זמן הדרוש ללחץ הכלכלי והדיפלומטי לפעול את פעולתו על משטר האייתוללות. סיבה נוספת היא רצונו של הממשל בוושינגטון להוכיח לבעלי בריתו שהאיראנים אינם כה חמומי מוח כפי שהם נראים וכי הם רגישים לדעת הקהל הבין לאומית וללחציה. עובדה שהם הקפיאו חלק חשוב בתכנית הגרעין – פיתוח הנשק – כתוצאה מלחצים אלה. מכאן שיש סיבה טובה להמשיך ואף להגביר את הלחץ.
מניע אפשרי שלישי לפרסום הוא רצונם של האמריקנים לעשות מחווה של רצון טוב כלפי איראן. מחווה שתאפשר להם להמשיך במגעים עם טהראן על הרגעת המצב בעיראק ברוח עניינית ואף להגיע לתוצאה.
אם איראן תסכים לשתף פעולה עם וושינגטון בנושא העיראקי יוכל בוש להוציא חלק מחייליו מעיראק ולרשום לעצמו הישג פוליטי חשוב לקראת סוף כהונתו. אולי אף למנף הישג זה ולפתוח עם האיראנים במו"מ ישיר על פשרה שתביא להשעיית תכנית הגרעין שלהם, פשרה שתחסוך את הצורך לפעול צבאית נגד איראן. מכאן שעצם פרסום ההערכה של קהיליית המודיעין האמריקנית חשוב לא פחות – אולי יותר – ממה שנכתב באותה הערכה.
פרסום המסמך האמריקני אינו מסמן בהכרח ריכוך העמדה הנחושה של וושינגטון בהתנגדותה לתכנית הגרעין האיראנית. זהו כנראה מהלך דיפלומאטי-טקטי. אבל מאחר שהערכות המצב המודיעיניות של ישראל מחמירות מאלו המוצגות בהערכת המודיעין האמריקנית צריכה ירושלים להמשיך ואף להאיץ את הדיאלוג האסטרטגי והמודיעיני האינטנסיבי עם ארה"ב בנושא האיראני - לבל נופתע.
המתקן הגרעיני באיראן
צילום: איי פי
מומלצים
