הפי הפי, ג'וי ג'וי

מה מתברר? שכנראה הכי טוב לרוקרים למות לפני שהם מזדקנים. תשאלו את ג'ון לנון, שבשבת יצוין יום השנה ה־27 להירצחו, ושהוא לא צריך להתפלש בסחי הגירושין הטבלואידיים של פול מקרטני ושל אשתו לשעבר המככבת בגרסה האמריקאית של "רוקדים עם כוכבים". או קחו למשל, את איאן קרטיס, סולן ג'וי דיוויז'ן שהתאבד במאי 1980 (שבעה חודשים לפני רצח לנון),כשהוא בן 23 ולהקתו היתה עדיין על סיפה של הצלחה, עם אלבום אחד בחוץ ואלבום שני שהקלטותיו הסתיימו אבל שטרם הופץ.

עכשיו הסרט. ג'וי דיוויז'ן (צילום: פני סמית)

לפני שבועיים קראתי מאמר של עיתונאי שאני מאוד אוהב, שרטן על רצף הפרויקטים שבהם קשור באחרונה שמו של בוב דילן. סרטי תעודה, סרטי עלילה, אוספים, מחוות. נימת אכזבה בקעה ממילותיו של העיתונאי שהאשים את דילן בהתמסחרות ובניוון מוסרי. פליאה דומה אחזה בי כשקראתי לפני כמה חודשים את הביקורות המקומיות לדיסק האחרון (והמעולה לדעתי) של אינטרפול. הלהקה התמסחרה, כתבו שם. אין להם יותר את החן האנדרגראונדי המחוספס של אלבום הבכורה. ואני תמה ומאוכזב כי חשבתי שלהקה שמצליחה לבקוע מן המחתרת הענייה אל הזרקורים המלוטשים ולעשות זאת מבלי להתפשר על איכות התכנים, היא להקה שראויה להערכה. הרי איזה אמן רוצה להישאר אנונימי ועני כל חייו?

אלא שאז המעריצים (והמבקרים לעזאזל, המבקרים) מביטים בך במבט עקום. התמסחרת, התעשרת, איבדת מגע עם האדם הקטן. "אנחנו שונאים את זה כשהחברים שלנו נהיים עשירים", שר פעם מוריסי. וזה נכון גם באשר לאמנים שאנחנו מעריצים. אין שום דבר רומנטי באמן עשיר ושבע.

אז מה היה עולה בגורלו של איאן קרטיס אם לא היה מתאבד ב־1980? האם ג'וי דיוויז'ן היתה כובשת את אמריקה וזוכה להצלחה מסחרית? האם הם היו פועלים עד היום? האם הוא היה פורש ופוצח בקריירת סולו או מסתגר מעיני הציבור? האם, כמו פיט טאונסנד, היו מוצאים על ההארד דיסק של המחשב שלו פורנו פדופילי? האם היה משתתף בתוכנית ריאליטי? אם קרטיס לא היה מתאבד הוא היה עכשיו בסך הכל בן 51, אבל הוא לא היה סמל או מיתוס.

אם קרטיס לא היה מתאבד הוא לא היה סמל או מיתוס

את סיפורו הקצרצר של קרטיס שנגמר לפני שהספיק להתחיל תמצאו בקרוב בסרט העלילתי המעולה והעגום "קונטרול" שביים אנטון קורבין (שהיה צלם סטילס צעיר ומתחיל כשפגש את הלהקה ב־1979 וכיום הוא אחד הצלמים, המעצבים והבמאים הכי גדולים בעולם הרוק והאמנות) או בסרט תיעודי חדש שנעשה על ג'וי דיוויז'ן (ושיצורף לגרסה האמריקאית של הדי.וי.די של "קונטרול"). על הסרט המשובח הזה עוד נכתוב כאן בהרחבה בעמודים אלה כשייצא (במהרה בימינו אמן). אבל בזכות ההכרה המחודשת ש"קונטרול" מעניק לקרטיס ולמוזיקה שלו יצאו עכשיו הוצאות מחודשות, מטופלות ומעודכנות של שני האלבומים שהספיקה ג'וי דיוויז'ן להקליט (פירוט בגיליון פנאי פלוס). שני האלבומים האלה ופסקול הסרט עשויים להביא ללהקה הזאת שלל מעריצים חדשים שיתפלאו לגלות ממי אינטרפול והקילרז מושפעות (ואלה שתי הלהקות שאני הכי אוהב כרגע, אולי כי אני אוהב את האהבה שלהם לג'וי דיוויז'ן).

סיפורה של ג'וי דיוויז'ן הוא במידה מסוימת גם סיפורה של סצינת המוזיקה במנצ'סטר (שכבר תועדה בסרטו של מייקל ווינטרבוטום, "אנשי המסיבות"). קרטיס וחבריו הקימו את להקתם ב־1976 - אחרי שהיו מסוחררים מהופעה של הסקס פיסטולס בעיר והבינו שלא צריך לדעת לשיר או לנגן כדי לעשות מוזיקה מעולה. הם קראו לעצמם ורשה, על שם שיר של דייוויד בואי ובראיין אינו, ואף התחילו להקליט אלבום בכורה. האלבום נגנז ולהקה אחרת בשם בית ורשה התחילה להתבלט, אז הם שינו את שמם לג'וי דיוויז'ן. טוני ווילסון, עיתונאי מוזיקה מקומי ודי.ג'יי, הציג אותם בתוכנית הטלוויזיה שלו ואז החליט לעזוב את העיתונות ולהקים חברת תקליטים: פאקטורי, על שם המקום שבו יצר אנדי וורהול את אמנותו ואת סרטיו (ווילסון חלם להיות וורהול ושג'וי דיוויז'ן יהיה הוולווט אנדרגראונד שלו).

כל מי שהתחיל עם ג'וי דיוויז'ן הגיע לגדולה - חוץ מקרטיס. אבל לא כולם האריכו ימים. טוני ווילסון, שמת השנה מסרטן, הפך לאיש שהמציא את סצינת המוזיקה המנצ'סטרית (שכללה גם את ההאפי מאנדייז, הסטון רוזז ואת הסמיתס, למרות שלא היו חתומים אצלו). מרטין האנט, הטכנאי והמפיק, התפרסם בזכות הסאונד שלו (הוא הפיק גם את U2 ואת ההאפי מאנדייז), והוא מת מדום לב ב־1991. פיטר סאוויל, שעיצב את העטיפות לג'וי דיוויז'ן ולניו אורדר, הפך לאחד המעצבים הדגולים של בריטניה. יבדל"א.

אבל בניגוד לדימוי השמח והטריפי של המוזיקה ממנצ'סטר בסוף שנות ה־80, ג'וי דיוויז'ן - שנקראה על שם בתי הזונות שהפעילו הנאצים במחנות הריכוז ושהונצחה ב"בית הבובות" של ק. צטניק - ניגנה מוזיקה עגומה, אפלה. קרטיס שר בקול לא יציב, סטיבן מוריס תופף בלי לשמור תמיד על הקצב, ברנרד סאמנר ממילא התעניין יותר בעיצוב בעטיפה מאשר במנגינה בגיטרה ופיטר הוק ניסה לגנוב את ההצגה ולדחוף את הבס קדימה שיאפיל על שאר הכלים. זה היה הפאנק: מוזיקה בלתי מלוטשת שנועדה לבטא זעם ותסכול, ולא וירטואוזיות מוזיקלית. אבל בעוד הסקס פיסטולס היו הרוצחים הסדרתיים, אלה שמשפריצים את זעמם על הקהל, נדמה שג'וי דיוויז'ן היתה להקה שספגה את ייאוש הקהל לתוכה, היה בהם משהו מופנם. כן, לא חוכמה לכתוב את זה כיום, אבל היה בהם משהו אובדני.

אין לכם מעשה רומנטי יותר ממשורר שעומד מאחורי מילותיו ומת מרוב צער, מתאבד מאהבה נכזבת, הורג את עצמו מייאוש, מחרדה מפני הצלחה. קרטיס הפך אייקון כי בשעה שהמי שרו "אני רוצה למות לפני שאני בן 30", הוא הלך וביצע. הנה דוגמה לפאנקיסט שלא זייף, שהמוזיקה שלו לא היתה פוזה. הוא נראה סובל, שיריו היו על סבל, על ייאוש, על קושי, והוא הוכיח לעולם שמילותיו אינן ריקות.

ולכן לנו - המעריצים, המבקרים, העיתונאים - אין את האפשרות להתאכזב. לראות אותו שמן ומקריח בצילומי פפראצי. לשמוע אלבומים חדשים ומביכים. הוא מת בשיא. ושלושת חברי הלהקה שהשאיר אחריו - סאמנר, מוריס והוק - מיד המשיכו הלאה בלעדיו בשם אחר, גם הוא בעל טעם לוואי נאצי - ניו אורדר. להקה מקסימה, כולם יודעים, אבל איפה הם ואיפה ג'וי דיוויז'ן.