קפיצת מדרגה

מהמחנה הקטן שהקמנו על רצפת הפרקט בדירה הקטנה ברובע ה-20 התכוונתי לצאת לטיולים בפריז. כן, עם שתי ילדות והכל, מה יש? הגדולה והתרבותית שבהן בוודאי תוכל ליהנות מסיור קצר בלובר, והקטנה כבר בטח תסתדר.

אמנם נכון, יש לדאוג גם לפתיחת חשבון בנק ולמציאת דירה ובית ספר וגנים, ובטח עוד כמה עניינים, אבל נעשה את זה יחד. מה הבעיה? אם דורה יכולה לגלות עולם יחד עם בבוש (שמו הצרפתי של בוטס), שלושתנו יכולות לחקור יחד את צפונות הביורוקרטיה המקומית ואחר כך לתפוס איזו תערוכה קטנה בפומפידו, בעוד אב הבית הוגה יומם וליל במחקר שלו בסורבון.

ובכן, מתברר שאם דורה הייתה צריכה לסחוב איתה שתי פעוטות להרפתקאות שלושת השלבים שלה, בבוש כבר היה חוטף שברי מאמץ.

מסע כומתה עם עגלה

בהתחלה סירבתי להיכנע לקשיים. נסענו, למשל, לסיטה דז אנפנטס - עיר הילדים בווילט ברובע ה-19. מקום נהדר, מיד עשינו מנוי שנתי. אלא שכדי להגיע לשם יש צורך בשני מטרואים, וההחלפה ביניהם, בתחנת סטלינגרד, כרוכה בכל כך הרבה מדרגות, שבתוכה בלבד אפשר היה להכריע את הגרמנים.

אני מובילה במעלה המדרגות התלולות (יותר קשה) או במורדן (יותר מפחיד) את העגלה עם הקטנה, משגיחה בעין אחת על הגדולה שנשלחה להחזיק במעקה. מי שמגיעה קודם מחכה לאחרת. כל הזמן אני בודקת מספרי ברזל: עגלה - יש, תיק וארנק ומטרייה - יש, שתי ילדות - יש, מפה - יש. מישהו יודע איך מגיעים? מרסי בוקו דה ווטרה איידה, מיסייה.

אם אני מחליטה לוותר על שירותי המטרו וללכת ברגל או לנסוע באוטובוס - כמה שנים לא עליתי על אוטובוס? - המסעות מפרכים, אבל אחרת. עם שתיהן והעגלה והתיק וקניות פה ושם אני דוחפת לבדי משהו כמו חמישים קילו, חצי עיר, בגשם ובקור, ולא בטוח שיש לי עוד סימילאק בתיק, ומה יהיה אם הקטנה תהיה רעבה? בתל אביב אני פותרת את זה בקלילות, אבל כאן - אם רק ארמוז שאני עדיין מיניקה אותה יפנו בדחיפות ליצחק קדמן המקומי.

וכך, אחרי כמה סיבובים שאפתניים ברחבי העיר, שבסופם הבנו למה פריזאים עושים מעט ילדים ובמרווחים גדולים מאוד, החלטתי להתאים את עצמנו למצב. סידור אחד ביום, ענייני וממוקד, ובסופו חוזרים הביתה לארוחת צהריים בסיסית.

נרשמים לגן בהיריון

אני הופכת להיות עקרת בית במשרה מלאה. עד לא מזמן הייתה לי קריירה, למעשה אפילו אחת וחצי, עכשיו אלה החיים שלי: ילדות, סידורים, ביורוקרטיות, קניות. לאט לאט אני שוקעת לתוכם, לתוך החיים החדשים שלי, חיי אחזקת הבית והילדות. וזאת עבודה סיזיפית, בלתי נגמרת, לרוב משעממת ואף פעם אינה מושלמת. יש למצוא גנים ומיד.

לא ברור למה, אבל יש כאן מצוקת גנים נוראית. בכלל, מערכת הגנים כאן משונה מאוד: הגנים המיועדים לאמהות העובדות מושקעים ומטופחים, עם השגחה צמודה של פסיכולוג ורופא, והם פועלים חמישה ימים בשבוע עד השעה הפרקטית מחד ומכמירת לב מאידך - שש וחצי בערב.

אלא שלקרש (creche) - כך נקראים כאן פעוטוני העירייה המצוינים - יש להירשם עם היוודע דבר ההיריון, לאשר את ההרשמה שוב בחודש שישי ואז נכנסים לרשימת המתנה. מישהי שהכרתי כאן, שבתחילת ההיריון שלה הצליחה לתפוס ברשימת ההמתנה את המקום הנחשק 44, התקדמה היום למספר 22. זה מצוין, הילד שלה בן שנה. עד גיל שלושים הוא בטח יצליח להשתחל לקרש כלשהו.

לזן האמהות השני, האמהות שלא עובדות, הרשויות דואגות גם כן. מתברר שיחד עם חירות, אחווה ושוויון האומה הצרפתית מאמינה גם בעיקרון נוסף, חשוב מאין כמוהו: האם המטפלת בתינוקה זכאית לזמן אוויר משל עצמה. לנוח, לבשל, לקפל מדי פעם כביסה בשתי ידיים. אשר על כן, בצד מערכת הפעוטונים הנחשקים מתקיים עולם מקביל של האלטה גארדרי, להלן שמירה גבוהה. הם מקצים לכל אם יום, יום וחצי בשבוע, שני חצאי ימים גג, שבהם הם מרשים לך להפקיד את התינוק וללכת לקרוע את העיר. או לישון. אבל נראה אותך, לכי תמצאי מקום. בון קוראז', מאחלות לי המנהלות הלבביות למחצה של הפעוטונים המלאים עד אפס מקום, ומציעות לי לפנות במכתב כדי לנסות את מזלי לספטמבר 2008.

ויפאסאנה של קניות ובישולים

וכך, שלושתנו, כמו פיונים במשחק סולמות וחבלים, כשהעיר היא לוח המשחק שלנו, עוברות מתחנה לתחנה, ממשרד למשרד, מפעוטון לגן. מנסות לקושש מידע, יחס, מישהו שמדבר אנגלית או מוכן לדבר לאט בצרפתית, ומקום בגנים, רצוי מתישהו באלף הנוכחי.

זה מתיש ומפרך וקצת בודד, המסעות האלה. אבל לאט לאט מתחיל להיות משהו מנקה ומפנה בעיסוק הבלעדי במשפחה ובבית, בלי עולם חיצון תזזיתי של שיחות עבודה ופגישות וחברים ומשפחה. כמו ויפאסאנה של תחזוקה, של קניות וכביסות ובישולים וניקיונות וסיפורים ושירים וציורים והדבקות.

מתוך עומק עקרות הבית אני מתחילה להתחרות בעצמי. לא עוד ארוחות מאולתרות, ויותר ארוחות שמתחילות בשאלה: מה מתחשק לך לאכול היום.

מטרות היום: ילדות מאושרות, בית מסודר, כביסה ריחנית ומקופלת, ואם התחיל לרדת כאן גשם - אצליח לרדת למטה, לניילן היטב את שתי הילדות, לקושש ירקות למרק ולקטוף זר של תבלינים מתאימים מהמדף הנכון, ואם רק יישנו בצהריים יהיה לי גם זמן להעמיד אותו על האש.

ואז יתפשט כאן ריח וטוב ואוכל טעים ותהיה תחושת בית ולי תהיה תחושה כלשהי של הישג למרות שלא הצלחתי להסביר בטלפון למנהלת הגן - לעזאזל, לאף אחת ממנהלות הגן ברדיוס שני קילומטר מכאן - מה אני רוצה עם הצרפתית השבורה שלי.

ויש בזה גם משהו מקרב, בהתבשלות הארוכה שלנו. מעולם לא הייתי כל כך הרבה זמן לבד עם שתי הילדות שלי ועם הבית. בסיר הסגור, עם חומרי הגלם הכי טובים בעולם, הטעמים שלנו מתחילים להיספג אלה באלה.

• רוצים לכתוב לכנרת?
  
• בפרק הקודם: בפריז ייסדתי את מדינת הילדים