אני שונאת פרידות, וגם די שונאת חגים
החגים הם מזכרת ניצחת של הפרידה הכי גדולה מעברי, הפרידה של ההורים שלי, לפיצול הזה בחגים, שהפרידה הזו יצרה. אבל את חנוכה אני אוהבת, בזכות שרה'לה
אני שונאת פרידות. כל כך שונאת שהרבה זמן נמנעתי מהן על ידי זה שפשוט לא התחלתי כלום. הרי תמיד יש צד שנפגע, ותמיד יש צד שפוגע, שגם יודע שהוא פוגע ומרגיש לא טוב עם זה (ברוב המקרים). ואצלי לפחות, פרידה תמיד מתובלת בהרגשה של החמצה, של פוטנציאל שהיה ואולי לא עבדו עליו עד הסוף, ויותר מזה, הרגשה של כישלון. ואני לא אוהבת להיכשל.
יש משפט שאומר שפרידה היא כמו מוות קטן. מדובר בשני תהליכים שדורשים השלמה: במוות מדובר באדם שלם, מלא, שלא יהיה שם עוד. בפרידה מדובר יותר באינטראקציה שהיתה בין שני אנשים, בדבר האחר, השלם והגדול הזה, שיוצרים יחד. ההבדל הגדול הוא שאחרי הפרידה האדם עדיין קיים, נושם, ואולי אפילו עושה חיים משוגעים (כמה שזה לא משמח אותך) בלעדייך. אבל הוא, בתור מה שהוא היה בשבילך, כשהייתם יחד, לא יחזור. תמיד יש את הסיכוי ה"מלבב" שתפגשו שוב, ותמיד ישנה האפשרות לסגור דברים, או שיותר נכון, העולם לפעמים נותן לך מתנות קטנות כאלה, שעושות לך קלוז'ר. סגירת מעגל. מה שלא קורה כשהאדם מת. וזה, במיוחד כשאתה חווה מוות של אדם קרוב, בדיוק מה שהכי חסר לך לתהליך ההשלמה.
אני גם די שונאת חגים. הם מזכרת ניצחת של הפרידה הכי גדולה מעברי, הפרידה של ההורים שלי, והפיצול הזה, בחגים, שהפרידה הזו יצרה. אבל את חנוכה אני אוהבת. תמיד עושים הדלקת נר אצל שרה'לה, בת-דודה של אבא שלי. אנשים מכל קצוות הארץ, האמונה הדתית והסטטוסים למיניהם מתקבצים יחדיו בדירה הקטנה. אוכלים סופגניות מלאכת יד, משחקים בסביבון, כמו קזינו, עם קופה קטנה, מדליקים נרות, שרים. שמח. במרוצת השנים ראיתי איך המטבעות של הקופה הקטנה השתנו משקלים ישנים, לעשר אגורות, ואז לשקל של ימינו. מלהיות ילדה הפכתי לנערה, שלא הסכימה יותר לשחק עם הקטנים וישבה בסלון עם הגדולים, שם דיברו על דת, על פוליטיקה ועל כך שלא משנה כמה אנחנו שונים בדעותינו, אנחנו בסופו של דבר משפחה. וכמו שנוספו ילדים, ככה גם הלכו ללא שוב מבוגרים, ואיתם גם הסבתא היקרה שלי. דור הולך ודור בא. משפחה. ועל כל החגיגות ניצחה שרה'לה בראש מורם.
אשה עם לב גדול ופתוח שדלתה תמיד היתה פתוחה
מה שידעתי עליה זה שהיא רווקה, שמעולם לא היה לה מישהו, ושהיה לה איזה תפקיד מאוד רציני וניהולי. אשת קריירה והעולם הגדול. מה שחוויתי ממנה היה סוג של בלבול בין אשה מאוד חזקה עד מאיימת, עם קול צרוד מסיגריות ועם דעות מאוד מבוססות וחזקות, לאשה עם לב גדול ופתוח שדלתה תמיד היתה פתוחה, לכולם, שקיבלה את כולם ללא הבדל דת גזע ומין, תמיד הקשיבה, תמיד התעניינה.
בשנים האחרונות הזמן עשה את שלו, והחגיגות האלה אצלה פסקו, עקב גיל ובריאות. בנר השביעי של חנוכה בשנה שעברה, שרה'לה נפטרה.
כמו שאפשר להבין על אדם דברים רק כשאתם נפרדים, או יותר נכון בצורה שהאדם בחר להיפרד בה, כך אתה יכול כנראה להבין על אדם דברים רק אחרי מותו. האייקון של "רווקה זקנה" ישר מקפיץ אותך לאימאג' של אשה ערירית, מרירה, קצת מטורפת, שמגדלת המון חתולים, כזו שתסיים את חייה לבד, בלי להשאיר חותם אחריה, ובלי אנשים שיבכו את הליכתה לעולם שכולו טוב. בלוויה של שרה'לה היו המון אנשים. המון. דיברו שם על העוגן שהיא היתה במשפחה, ועל החנוכה, וכמה זה אירוני, שבמוות שלה, כמו בחיים, היא תקבץ את כולנו יחד. באזכרה.
אבל גם הרבה אנשים אחרים, לא מהמשפחה, באו לחלוק לה כבוד אחרון. וגיליתי שמעבר לעבודתה הניהולית, בה היא לחמה על חופש הביטוי, האמנות והתרבות, היא גם הקימה מתנ"ס, בשכונת מצוקה, מא' עד ת'. והיא לימדה את המנהלים שם איך להתייחס לצעירים עם בעיות, איך לעזור, איך לשקם. ולמעשה היתה אמא גדולה ואהובה לכל כך הרבה אנשים שהיו צריכים כתף, נחמה וחיוך.
חשבתי שלא באמת צריך ללדת כדי להיקרא "אמא"
כשעמדתי שם, שומעת את דברי ההספד והשבח על האשה הגדולה שהיא היתה, בין דמעה אחת לשנייה, חשבתי לעצמי שלא באמת צריך ללדת כדי להיקרא "אמא", ועל זה שלא תמיד אלו שילדו מגיע להן, לפחות בעיניי, שיקראו להן "אמהות". אמא זה לא האקט הביולוגי בעיני, כמו שזה ה"תפקיד" - הגידול, החום והאהבה, ואת זה אפשר לתת לכל אחד, אם רק נבחר.
בכל מקרה, במשפחה הוחלט שמשנה הבאה האזכרה שלה, של אותה אמא הגדולה, תהיה למעשה בחגיגות החנוכה, במסורת הישנה כפי שהיא יצרה אותה והניחה את יסודותיה, אצל אחיה הצעיר. היא, וחג החנוכה המקסים שהיא יצרה, לא ייעלמו מהעולם. אני שמחה.
- מוקדש לסבתא שלי, ז"ל, אהבת חיי, ושבחנוכה אני תמיד מתגעגעת אליה קצת יותר מהרגיל. אליה וללביבות שלה (ותודה לאמת העירומה שהזכירה לי את מסיבות החנוכה שלי).
לפנייה לכתב/ת 
