עכשיו מרוסן

סיפור 1#: יהירות מופרזת הורגת

אייטם כבר לא ייצא לי ממנו, זה היה ברור לי. אפילו בארבע עיניים, רוני בר־און הוא מקור די עלוב. הוא לא יודע כלום על מה שאולמרט עומד לעשות, או כך לפחות הוא טוען. מקסימום אתה יכול לבנות עליו לבדיחה או להשמצה טובה, אבל במזנון הכנסת - בעמידה, ליד אנשים - ידעתי שאפילו את זה אין לי סיכוי לקבל. אולי דאחקה. אולי. בעיניים כבר חיפשתי את המטרה הבאה. מישהו שיספר משהו מעניין, שיצדיק את הנסיעה לכנסת. ואז הגיע ישראל כץ והציל את המצב.

אני לא זוכר ששמעתי משהו מבר־און על כץ, או ההפך, אבל איכשהו לא היה לי ספק שהם לא סובלים אחד את השני. למה? לא יודע. תחושה. אולי התיאוריה־בגרוש שלפיה אנשים לא אוהבים אנשים שדומים להם, ובין השניים האלה בהחלט יש דמיון. שניהם נכנסו לכנסת בגיל מאוחר יחסית (בר־און עוד יותר). שניהם רצו להיות שם הרבה קודם. שניהם אוהבים לדבר בראיונות על החיידק הציבורי שאחז בהם ולא מרפה, ואצל שניהם זה שם קוד לאמביציה אדירה והרבה מרירות. בדרך כלל אתה מרגיש בסביבה שלהם תחושה של "איך, איך העולם הזה עוד לא ראה כמה אני גדול".

כץ, אולי בגלל העיתונאים שעמדו ליד בר־און, החליט לעקוץ ראשון. "רוני, אל תשכח את העצה שנתתי לך כשעזבת לקדימה - אל תיקח מקום יותר נמוך מ־15". אולי הוא אמר 18, אני כבר לא זוכר. כך או כך, הנה התרגום כפי שאני הבנתי אותו: "אל תתרשם מזה שאתה שר אוצר. אתה במפלגה קורסת וחי על זמן שאול. ספק אם בכלל תהיה בכנסת הבאה".

מזנון הכנסת הוא מעוז של קוליות. דברים נאמרים ליד, סתם, לא באמת, רק בכאילו. בטח אם זה בעמידה, בדרך לשולחן. אבל אצל בר־און, משום מה, האמירה הזאת של כץ סדקה את מעטה הקוליות. אולי הוא באמת לא סובל אותו. "תסתכל איפה אתה נמצא ואיפה אני לפני שאתה מדבר", הוא ירה. אלה לא היו המילים המדויקות שלו, רק ציטוט חופשי מהזיכרון שלי. אני כן זוכר שזה נשמע מאוד בוטה וחד, משהו כמו: חתיכת חרא, אתה הרי בקושי נכנסת לכנסת - כץ נכנס אחרון ברשימת הליכוד בזכות 100 ומשהו קולות. אין מישהו בציבור שזוכר את זה, ואין מישהו בכנסת שלא - ואני שר האוצר של מדינת ישראל. של נעליך, תולעת. גם כץ הרגיש ככה, כנראה. הוא נשאר דומם לכמה שניות מוזרות, כאילו אומר - אבל הסיכום פה הוא שאנחנו אומרים הכל בכאילו, לא?

אם תעשו מבחן סוציומטרי בכנסת, רוני בר־און לא יסיים במקום גבוה. המילים שיצוצו הרבה יהיו "יהירות", "זחיחות", "תוקפנות" (וגם "הוא גבר", אבל עכשיו אנחנו בשלב ההשמצות). בר־און הרוויח את חוסר החיבה של עמיתיו ביושר. אם אתם רוצים להוציא אותו מדעתו, אתם צריכים פשוט לבוא לשולחנו במבט תמים ולהתחיל לשבח את אחד מעמיתיו. "לבני הזאת, איזה נאום היא נתנה". או "מה אתה אומר על דיכטר הזה? תותח, לא?". או "שמעת איזה מהפכה עושה ברק?". אם עשיתם את זה בטון מספיק תמים, סביר להניח שהצלחתם להרוס לו את היום.

הייתי מת להיות פעם בבית משפחת בר־און כשאשתו בינה מנסה ללמד אותו בינה (כן, מין משחק מילים אמנון־אברמוביצ'י כזה). נדמה שבינה היא הדמות היותר מיושבת בבית; אולי זאת רק תדמית, אבל בר־און מתאר אותה ככה וזה נראה לי הגיוני. אני רואה אותה בדמיוני אומרת שוב ושוב לבעלה: "מתי כבר תלמד לסתום את הפה הגדול שלך? 60 שנה שהוא מסבך אותך בצרות. קצת סבלנות, קצת צניעות ותגיע הרבה יותר רחוק". ואולי, אני ממשיך והוזה, אולי רוני בר־און התחיל סופסוף להקשיב לאשתו.

סיפור 2#: הסובל במומו סובל

במהלך מערכת הבחירות האחרונה היתה לי פינה כזאת בטלוויזיה שנועדה להראות מה שהפוליטיקאים והמפלגות מנסים להסתיר. במילים אחרות, חיפשתי רגעים מביכים שיפיגו את השעמום הכללי. כשלא מצאתי הרבה, נזכרתי בייאושי מה חושב בר־און על שותפו החדש בקדימה, שמעון פרס. כה אמר בר־און במליאת הכנסת, כשעוד לא חלם שיום יבוא והוא יזיע כמו משוגע כדי שפרס יהיה נשיא: "הוא בגיל הג'ט־לג. לא יודע אם הוא פה, אם הוא באמריקה. הבנאדם לא יודע היכן הוא חי. הבטחת לפני 24 שנה לפרוש. אתם יודעים מה ההבדל בין גוי ליהודי? אני אגיד לכם: גוי הולך בלי להגיד שלום, ויהודי כל הזמן אומר שלום ולא הולך. כזהו פרס".

חיכיתי לבר־און בפינה עם הציטוט הזה, ודי מהר צצה ההזדמנות: הוא ופרס התייצבו ביחד לכינוס בחירות באיזה בית ספר. שלחתי לשם תחקירן לשאול את בר־און מה דעתו על עמיתו החדש, וזה עבד נהדר. הוא שיבח את פרס באריכות.

אולמרט ובר-און. חברים, ידידים, עמיתים, אויבים (צילום: עטא עוויסאת)

אחרי שסיימתי לחגוג את ניצחוני הקטנוני, חיכיתי לראות איך יגיב בר־און. הייתי בטוח שכבר אשמע ממנו מה הוא חושב עלי, על אמא שלי ועל אמא שלה, אלא שלהפתעתי הוא הגיב במתינות. "חשדתי שאתה עושה לי תרגיל", הוא אמר, "אבל נפלתי". באמת שהופתעתי. יכול להיות שהוא יודע להפסיד? הרי בר־און לא משאיר בדרך כלל מכה ללא תגובה. הוא יודע להתלונן ולקטר ושוב להתלונן ושוב לקטר. בכלל, הוא מין איוב פוליטי. סובל מקצועי.

להגנתו ייאמר שיש לו כמה צלקות אובייקטיביות שמקנות לו את זכות הקיטור. פרשת בר־און חברון היא ללא ספק המדממת שבהן; חברו הטוב, דן מרידור, בלם את המינוי. נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, העליב אותו (הוא צוטט כאומר בשיחה סגורה שבר־און לא ראוי להיות שופט שלום). העיתונאית עירית לינור פרסמה שהוא מהמר בסכומים כבדים. התקשורת כולה עמדה על רגליה האחוריות כדי למנוע ממנו לכהן בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. לא היה דבר כזה עד אז, ולא מאז. אפילו צחי הנגבי - השר שמינה אותו, ומי שהיה מתמחה שלו - לא עמד בלחץ. תוך פחות מ־24 שעות אולץ בר־און לוותר על התפקיד שהיה חלום חייו.

וזאת לא הצלקת היחידה. פעמיים הוא הגיע למליאת הכנסת כדי להישבע כשר אחרי שמינויו כבר אושר בממשלה, ופעמיים נאלץ ראש הממשלה שרון לגנוז את המינוי. בשני המקרים היו אלה כאילו־חבריו לליכוד שהודיעו כי יצביעו נגדו. אני זוכר איך נראה בר־און באותם ימים, וזה לא היה מחזה נאה. מזיע, מתקשר, עוד חבר מרכז, עוד שרוול של חבר כנסת. לא נעים.

מצד שני, היום כבר אין לו סיבה אמיתית להתלונן: ארבע שנים בלבד עברו מאז שנכנס לכנסת, וכבר הוא מחזיק באחת משלוש המשרות הבכירות במדינה. מטאור. אבל זה לא מונע ממנו להמשיך לסבול, או לפחות להיראות ככה. מתי שלא תשאל אותו לשלומו, תקבל אנחה קורעת לב. כשהיה שר הפנים עוד הבלגתי; בכל זאת, משרד קשה. הוא היה מנצל את שתיקתי כדי לספר כמה הוא סובל במשרד. נורא. לאחרונה, כשהוא נתן לי שוב את האנחה והמבט של "אם רק היית יודע מה אני עובר", כבר התפרצתי. נדמה היה לי שגם הוא תופס את עצמו.

יש שתי אפשרויות. או שבר־און באמת סובל, וזה די טרגי שבן אדם עובד כל החיים כדי להגיע לתפקידים מסוימים רק כדי לגלות שהוא בכלל לא נהנה מהם. האפשרות השנייה היא שהאיש סתם כלוא בתוך אינרציה של קיטורים וסבל. גם אני קוטר לא קטן בבסיסי; אני יודע כמה קשה להיגמל מזה.

סיפור 3#: אודי חמודי

היום שבו ניסה אריאל שרון לשדרג את בר־און לשר מצריך הצצה נוספת. הסיפור המלא קצת משעמם, אבל מה שקרה בסוף היה מעניין. כשהאבק התפזר נשאר בר־און חבול, מוכה וזועם; שרון לא הלך איתו עד הסוף, וחברו אולמרט תמך בזאביק בוים, המועמד השני לשדרוג. בסוף הוא נשאר חבר כנסת מן השורה, כשהמורדים - עמיתיו לסיעה - לועגים לו בתקשורת. סיוט.

בר־און ביקש מעוזריו של שרון לפגוש אותו עכשיו ומיד. הם היו בטוחים שהבוס לא יאהב את זה וניסו למנוע את הפגישה, אבל בר־און התעקש. כשהגיע לשרון הוא הפתיע: "אריק, הלכת איתי, נלחמת בשבילי, אני לא אשכח את זה לעולם. אין לי שום טענה אליך". הוא גבר, אמרו העוזרים כשיצאו מהחדר, ויש לא מעט אנשים שאומרים את זה עליו. בתרגום מפוליטיקאית, "הוא גבר" זה מישהו שאתה יכול לסמוך על המילה שלו, שלא ימכור אותך. במובן הזה בר־און הוא באמת גבר, ושמעתי את זה בימים האחרונים אפילו מבכירים באוצר ("מסכמים איתו משהו, אז הוא הולך איתו. לא משנה פתאום עמדה כשיש קצת לחץ").

בלילה שבו הופתעו העוזרים של שרון קרה עוד משהו: בר־און נשבע לחסל את אולמרט. זה היה שיא השפל ביחסים בין השניים האלה, שעברו דרך כל הגדרה אפשרית - חברים, ידידים, עמיתים, אויבים. כשאולמרט נבחר לראשות הממשלה, שאלתי את עצמי מה יהיה עם בר־און. הייתכן שעשרות שנים של נאמנות לא ישתלמו מכיוון שהארץ המובטחת הגיעה בדיוק כשהוא מסוכסך עם משה? כלומר עם אהוד?

שאלתי את בר־און כמה פעמים איך התיישרו היחסים כל כך מהר. הוא סירב בעדינות לספר לי. בכלל, כשהוא לא רוצה להגיד משהו, הוא לא אומר. ראיינו אותו אינסוף פעמים על פרשת חברון; הוא אמר כל מיני דברים - כולל הבטחה לתביעת לשון הרע נגד איילה חסון במאות מיליוני שקלים, מה שלא קרה - אבל הוא מעולם לא סיפר את הגירסה האמיתית לפרשה.

ובחזרה לאולמרט: הכי נכון לומר שיחסיו עם בר־און הגיעו לשלב היזיזות. ניצול הדדי בהסכמה, תוך ידיעה קרה שזה מה שזה ולא יהיה יותר מזה. אולמרט מינה את בר־און לשר פנים ולשר אוצר. הוא לא עשה לו טובה; לא היתה לו ברירה. באותה נשימה הוא הדיח אותו מהתפקיד שהוא כל כך אוהב, חבר הוועדה לבחירת שופטים, בלי לתאם איתו את זה. בר־און בלע את הגלולה המרה, ואפילו נלחם עבור אולמרט בתקשורת כשר פנים, אבל מאז שנכנס למשרד האוצר הוא הפסיק להופיע. שאהוד יסתדר לבד. הוא גם דאג ליצור ביניהם מרחק קטן בתחום המדיני. ככה זה: יזיזים.

סיפור 4#: מה שבטוח מרוח

הימים ימי המשבר הגדול בליכוד. יפרוש אריק או לא יפרוש? ראיינתי את בר־און, באחד השידורים האינסופיים שהתנהלו סביב המשבר, ושאלתי אותו אם הוא נשאר בליכוד בכל מקרה. זה מסוג השאלות שאתה שואל מראש בשביל הארכיון. בר־און נפל על חרבו ביודעין: הוא אמר משפטים כמו "אני ליכודניק מבטן ומלידה... אני 50 שנה בליכוד ואהיה עוד 50 שנה בליכוד... נולדתי ליכודניק ואני אמות ליכודניק". ותוך כדי, עמוק בליבו כבר נישאה התפילה החרישית - תפילה שהיו לה שותפים רבים, כולל אחד אהוד אולמרט ואחת ציפי לבני - שיפרוש, שיפרוש, שיפרוש.

בר־און הוא דווקא לא שקרן. קשה לי לחשוב על עוד פעם אחת שתפסתי אותו באי אמירת אמת. הוא מספיק מתוחכם כדי להגיד חצי אמת או לא להגיד את כל האמת, אבל הוא לא משקר באופן חזיתי. מיומנות של עורכי דין.

אחרי עזיבת הליכוד סיפרה לי לימור לבנת כמה קשה לו עם זה. אתם יודעים, ליכודניק מבטן ומלידה. לא אמרתי לה, אבל התקשיתי להאמין. בר־און הוא טיפוס אמוציונלי ויצריו מבעבעים, אבל הוא יודע להתנהג באופן קר - והוא בעיקר יודע לזהות את הצד של החמאה.

ואלה תולדות החמאה: בר־און נבחר לכנסת ב־2003 בתמיכת מחנה נתניהו (למרות שהיום הוא די מתכחש לזה). מיד אחר כך חבר לבוס, שרון, והתייצב נגד נתניהו. הוא היה שותף למסע החנופה לחברי מרכז הליכוד בקדנציה הנוראית ההיא - בתקציב "קשר עם הציבור" שלו בשנים 4־2003 תמצאו זרי פרחים שהוא קנה לחברי המרכז - אבל הוא גם ידע לעזוב אותם במהירות בגלל מי שהם ומה שהם. בקיצור, רוני בר־און יודע להיראות כמו האיש הכי נאמן בעולם. וזה לא שאחר כך הוא בוגד בך בזמן אמת: זה שבעת פקודה, הוא גם יודע לעזוב.

סיפור 5#: חיוכי איוב

בר־און רצה להיות שר משפטים. בעצם אני אנסח את זה שוב: הוא היה מוכן להרוג כדי להיות שר משפטים.

כשחיים רמון פרש, בר־און נכנס למירוץ. אולמרט נתן את זה לשיטרית לפיקדון, ובר־און חיכה. נגמר הפיקדון, וזה הלך ללבני. בר־און המשיך לחכות בסבלנות; ככה זה יזיזים, לא תמיד זה מתאים להם. אחרי לבני הוא היה בטוח שיש לו סיכוי טוב, אבל הלחישות מלשכת ראש הממשלה דיברו על מועמד חיצוני והוא הבין את המסר: כשהעיתונים עוד פרסמו את תמונתו בין המועמדים, בר־און הודיע פומבית שהוא מסיר את מועמדותו. זה היה צעד חכם - אין מועמדות שקל יותר להסיר מזאת שאף אחד לא באמת שוקל - ועוד צעד חכם היה לסתום את הפה. בר־און גבר על היצר שלו להגיד מה הוא חושב על אולמרט, על הצוות שלו ועל המועמד שלו. והיה לו הרבה מה להגיד, והיו הרבה עיתונאים שרצו לשמוע. אבל הוא לא התמסר בשום צורה, לא און רקורד ולא אוף רקורד. כשמישהו שאל אותו למה, הוא ענה בכנות: אתה יודע מה מצבו של הירשזון, נכון?

באותה תקופה עדיין היה הירשזון שר אוצר, אבל חקירת המשטרה בעניינו היתה בעיצומה. בר־און הבין שאם הוא הולך, אולמרט לא יוכל לדלג עליו שוב. והוא צדק. גם כאן זה היה יותר צורך של אולמרט מאשר רצון: ראש הממשלה רצה את רמון, ואפילו הבטיח לו את התפקיד, אבל בשלב מסוים השתכנע שמינוי רמון המורשע לתפקיד כזה יהיה קשה מדי מבחינה ציבורית. לא נשארו לו ברירות אמיתיות חוץ מבר־און, וגם בר־און יודע את זה - אבל אפילו לו, איוב שכמותו, קשה להתלונן על קבלת תפקיד כזה.

סיפור 6#: בין היצרים

במהלך משפט רמון היו לי הרבה שיחות עם בר־און. אני חשבתי שרמון יזוכה, והוא חשב שיורשע. בר־און הוא וכחן כפייתי, וגם אני לא רחוק מההגדרה הזאת, ככה שטחנו מים. בשלב מסוים הצעתי להתערב. היו לי כמה התערבויות על משפט רמון - הוא נישק ואני שילמתי - אבל בר־און סירב. השתגעת? שאחר כך ייצא שאני התערבתי על זה שרמון, שהוא חבר שלי ואני אוהב אותו, יורשע?

בר־און, עורך דין פלילי בעברו, צדק לגבי רמון. אבל זה לא העניין. העניין הוא שבהחלטה הקטנה הזאת שלו לעצור, לא לשחק את המשחק עד הסוף, הוא הבליט פתאום משהו שונה. מין קרום של איפוק ומיתון. בזמן האחרון אני מזהה יותר ויותר את הקרום חדש הזה, כאילו מישהו הלביש אותו בבגדים של שרון. זה קרום דק, מאוד שברירי - ומתוחזק מן הסתם ביסודיות על ידי בינה אשתו - אבל קרום.

אני לא רוצה להמשיך להתפלסף, כי אני מנסה להגיד דבר אמיתי: בר־און לא השתנה, תודה לאל. די לנו במנהיגים שהשתנו. אבל כנראה שהוא כן התמתן קצת, התבגר קצת. בחדרי חדרים עדיין תפגשו את היהירות, הזחיחות והמרירות, אבל בחוץ הוא כבר מצליח לכבוש את עצמו. שביתת מורים שלמה מתנהלת בחוץ, ובר־און חולה התקשורת סותם את הפה. לא מופיע, לא מתראיין. רן ארז מוציא את יולי תמיר מדעתה ומטרטר את משרד האוצר? בר־און של פעם היה מראה לו מה זה. היום הוא מקלל בחדר ולא אומר כלום בפומבי. אפילו בפרשת ירון זליכה הוא הצליח לשחק את משחק ה"התבגרתי". בלי נאצות, בלי קללות, מדקלם את הקשקוש הזה של "אני מחליף אותו רק כדי לרענן את השורות". אין מה לדבר, בר־און באמת עושה מאמץ גדול להשתלט על בר־און.

אנשי האוצר אומרים שהוא לא כלכלן גדול, שהוא לא טעון ברפורמות מסעירות, אבל שהוא שר אוצר שאפשר לעבוד איתו. מבחינתם זה לא מעט, בטח אחרי טראומת הירשזון. לא מעטים חשבו שבר־און יהיה שר אוצר נורא, שהוא יריב עם כולם ויתנשא מעל כולם, שהשתן יעלה לו לראש. זה קרה לו לא מעט במשרד הפנים, וזה עדיין קורה לו פה ושם במשרד האוצר, אבל בגדול עושה רושם שהקרום החדש מגן עליו. הוא גם מצליח להבליט את התכונות הטובות שלו: היכולת ללמוד חומר במהירות, הנחישות לא להילחץ ולא להתקפל, והנכונות לתת גיבוי. אם הקרום הזה יתעבה, אולי רוני בר־און עוד יהפוך בלי כוונה לשר אוצר טוב.