לישראל אין מושג ירוק

במשך שנים האמינו שאיכות הסביבה עומדת בסתירה לרווחה כלכלית. ארגונים ירוקים דרשו לצמצם את הצריכה במערב, להפחית את כמות הנסיעות והטיסות, להקטין את ממדי כריית המחצבים ולהפסיק את השימוש בחומרים מסוכנים או רעילים לאדם ולבעלי חיים. התפיסה המקובלת היתה שצעדים אלו, אם ייושמו, יובילו להגבלות על תעשיינים, סוחרים ויצרנים, ויגרמו למחיקת ענפים שלמים, לפיטורי עובדים ולהאטה כלכלית. חלק ניכר מההתנגדות לתקנות הירוקות צמח על רקע זה.

אלא שההנחות הישנות בדבר אופיה של הכלכלה הירוקה הולכות ומתערערות בשנים האחרונות. אמנם, אין חולק על כך שמדיניות ירוקה מחייבת את צמצום הצריכה של מוצרים ושירותים מסוימים, אולם נראה כי התפתחותו המהירה של שוק הפתרונות הטכנולוגיים הירוקים מסוגלת להניע צמיחה כלכלית שתפצה על הפעילות שתיעלם.

זאת ועוד: החששות ממשבר האקלים, הידלדלות משאבי כדור הארץ והסכנות שבזיהום האוויר, האדמה, הים ומאגרי המים אינם עוד נחלתם של קומץ משוגעים לדבר בלבד, אלא של הציבור כולו. הצמיחה המהירה בסין ובהודו מחריפה תהליך זה, שכבר נותן את אותותיו בעליית מחירי הנפט ומוצרי המזון הבסיסיים. לכן ברור שלא רק שפתרונות בני קיימא אינם עומדים בסתירה לכלכלה המסורתית, אלא להיפך: ענפי הכלכלה הישנים שלא יתאימו את עצמם למציאות הסביבתית החדשה יתקשו לשרוד.

השנה פרסמו קון פרניק וקלינט וויילדר את ספרם "מהפכת הטכנולוגיה הירוקה: ההזדמנות הגדולה החדשה לצמיחה ולהשקעה". לטענתם, המוטיבציה העיקרית לפיתוח טכנולוגיות סביבתיות אינה צריכה לנבוע מאידיאולוגיה ירוקה, אלא משיקולים עיסקיים קרים. הם צופים למשל שמחירי האנרגיה המחצבית (כזו שמופקת מפחם, נפט או גז) ימשיכו לעלות, בעוד שמחירי האנרגיה הנקייה ימשיכו לרדת. הם חוזים כי התנהגות הצרכנים במערב תשתנה כך שרבים יותר יעדיפו מוצרים ירוקים, וכן חוזים את עליית הצריכה הפרטית בסין ובהודו והנכונות של קרנות וממשלות להעדיף פתרונות בני קיימא, מהלכים שיגרמו בסופו של דבר גם לתאגידים הגדולים לאמץ את הטכנולוגיות הסביבתיות החדשות.

לא הדאגה להישרדותו של כדור הארץ תוביל אותם לכך, אלא הדאגה להישרדותם שלהם. אלו שיחזיקו באותם פתרונות, או ביכולת לפתח ולייצר אותם, יהפכו למיקרוסופט, לאפל ולגוגל של העשורים הבאים. לגישה זאת יש גם ביסוס עובדתי: במחצית הראשונה של 2007, מדווחים ארנסט ויאנג, הגיעה ההשקעה ב"טכנולוגיות נקיות" (Cleantech) ל-1.1 מיליארד דולר, והצפי הוא שנתוני 2007 יצביעו על צמיחה של 37 אחוז בהשוואה ל-2006.

ישראל עלתה באיחור על הרכבת הירוקה. כשבעולם החלו לפעול לצמצום התחבורה ברכב הפרטי, אצלנו סללו כבישים והורידו מסים על מכוניות; כשבאירופה למדו להפריד את האשפה הביתית לארבעה פחים נפרדים (נייר, זכוכית, פלסטיק, וזבל כללי), נעלמו מרחובות ישראל מיכלי איסוף העיתונים. החדשות הטובות הן שבעבר כבר הוכחנו שביכולתנו לאמץ תחומים וענפים חדשים במהירות. כשם שמהפכת ההיי-טק היוותה את הקטר לצמיחה הכלכלית של סוף שנות ה-90 ושל התקופה הנוכחית, יכולה המהפכה הירוקה להוביל את המשק לחזית הכלכלה העולמית בשנים הקרובות.

בתהליך זה לממשלה תפקיד חשוב. הרעיון לתמוך בתוכנית המכונית החשמלית של שי אגסי הוא צעד בכיוון הנכון, אולם המהפכה הנדרשת היא יותר מאשר אימוץ פטנט מוצלח כזה או אחר. יש לבנות תוכנית כוללת להקלה במסים, לסובסידיות ולבניית התשתיות הנדרשות לתעשיית הטכנולוגיות הירוקות.

ישראל היא מדינה קטנה, ענייה במשאבים אבל משופעת באור שמש ובעלת אוכלוסיה משכילה יחסית. בהכוונה נכונה, היא יכולה להפוך לאתר ניסויים לפתרונות טכנולוגיים ירוקים עבור העולם כולו. אולם כדי שזה יקרה, חברי הכנסת והשרים חייבים להבין את מה שיותר ויותר כלכלנים כבר יודעים: שהמהפכה הסביבתית אינה אופנה חולפת, אלא השער לעולם העסקים של המחר.