משיבים באש

נאמר מיד: אין לנו שום כוונה להתייפייף, להתנחמד או לנקוט טכניקות זולות של שכנוע. באנו לומר "עד כאן". יש גבול לכל תעלול, וגם לנו יש זכות לחיות. החוק החדש שאוסר עישון בכל מקום הוא חוק מפלה, גזעני ובזוי שנוטף צדקנות מתחסדת וראוי כי יבוטל לאלתר, או לפחות יתוקן.

גלעד ארדן - ח"כ ארדן אם אתם מוכרחים - יכול להסתובב כמה שהוא רוצה בפוזה של המחוקק הנאור מאשקלון שייבא לכאן חוקים מהמערב המתקדם. מאז שהחוק החדש נכנס לתוקף הוא הפך לאויב הרשמי של המבלים, וגם לנציג הלא מוכתר של המנשנשים. האיש שהביא לנו את בשורת הקסדה לרוכבי אופניים, הוא שהחליט להביא לנו גם את הסעיף בכל פעם שאנחנו מזמינים דרינק או מנסים לעכל את הסטייק.

ארדן הוא מיסיונר. פעם הוא היה אחד משלנו, עם סיגריה ביד. מאז שנגמל הוא הפך לפנאטי - כמו הרבה חוזרים בתשובה - שרוצה לחנך את כולנו. במילים אחרות, הוא לא יכול לסבול כשמישהו אחר נהנה. החוק שלו נתן דרור למיליוני קרציות שרק מחכים להזדמנות להעיר למישהו שהוא לא בסדר. היי, עכשיו הם אפילו יכולים לקנוס אותו.

אנשים בגיל של ארדן, שלנו, נוהגים לצאת מדי פעם לפאבים. מין בילוי כזה. דרינק, סיגריה, שיחה עם חברים והביתה. מאז שאין סיגריה, אין כיף.

כבוד האדם וחירותו לחנוק את עצמו

לא רק לנו הלך הכיף. אין בעל בר בתל אביב שלא מקלל את ארדן כמה פעמים בכל ערב, ובעיקר כשהוא סוגר קופה. החוק הזה הביא לירידה דרמטית במכירת האלכוהול, כי האמת היא שפשוט לא כיף לשתות בלי סיגריה. וגם אם לא כל השותים מעשנים, אז אלה שכן מעשנים שותים פחות - הרבה פחות - מאז שהם לא יכולים לעשן.

בתל אביב מספרים על ירידה של עשרות אחוזים במכירת אלכוהול בשבועות האחרונים, וזאת פגיעה ישירה בפרנסה של הרבה אנשים. שלא לדבר על מה שזה עושה לאווירה בברים או לסיכוי לתפוס זיון. בעיר כבר התחילו להתארגן מחתרות עשן - ברים שנותנים לך בכניסה כרטיס פלסטיק שהופך את המקום ל"מועדון חברים", ומשחרר אותו מאיסור העישון.

מה שארדן רוצה זה להכתיב לנו איך לחיות. נכון שאין לו זכויות יוצרים על הפטנט הזה, ונכון שזה עובד בהרבה מדינות בעולם, אבל אין סיבה להיסחף ברוח הפוריטנית הזאת שמחליטה עבור האינדיבידואל מה טוב בשבילו. אמריקה היא מדינה נפלאה ואנחנו אוהבים אותה מאוד, אבל לא צריך לקחת אותה כדוגמה לכל דבר. אותה מדינה שמתהדרת בחוקים המתקדמים בעולם לרדיפת מעשנים (למעט סינגפור, אבל הם ממש הזויים), מרשה לאזרחיה לאכול את עצמם למוות. כשאלוהים ברא את העולם, הוא לא המציא זן של אנשים ששוקלים 400 קילו. אמריקה המציאה. אין להם בעיה לגדל ילדים שכבר בגיל שמונה נראים כמו מרכבה סימן 4, וכשהם מתבגרים יש להם פרופיל של נושאת מטוסים - רק אל תעשנו לידם חלילה.

עכשיו תגידו שזה כי עישון פאסיבי מזיק, ושאפשר למות מסרטן ריאות אם מעשנים לידך. התשובה פשוטה: זוזו הצידה. אף אחד לא הכריח אתכם לשבת לידנו בבר. זה אתם שבאתם כי חשבתם שנסדר לכם עבודה בטלוויזיה, או את מספר הטלפון של טלי מורנו. כל אחד עושה את הבחירות שלו. הרי אם נכנסתם עם מישהי למיטה ואחרי שבוע גיליתם שקיבלתם ממנה איזה בקטריה למזכרת, זאת לא סיבה להוציא חוק נגד פיק־אפ ברים.

בספרד, שבפעם האחרונה שבדקנו עדיין השתייכה לאירופה המאוחדת, הבינו את זה: חודש לפני שחוק דומה נכנס לתוקף, כל מסעדה או בר תלו תיבת הצבעה ששאלה את הלקוחות אם הם בעד או נגד עישון במקום. בסוף החודש נספרו הקולות. אם היה רוב למעשנים, המקום הפך לבר/מסעדה עם עישון. אם היה רוב ללא מעשנים, המקום הפך לנטול עשן. זאת דמוקרטיה, וככה פועל שוק חופשי. זכותו של כל בעל בר להחליט איזה סוג של עסק הוא מנהל ולעשות לעצמו את חשבון הרווח וההפסד. אם הוא יחשוב שרוב הלקוחות שלו לא רוצים סיגריות - זה מה שיהיה. משום מה נראה לנו שלפחות בברים, המספרים ידברו לטובתנו. מה יעשו הלא־מעשנים? ילכו למקום אחר שבו יוכלו לשבת עם גלעד ארדן ולרדת על בירה אורגנית.

זה צריך לעבוד ממש כמו עם הכשרות: כל אחד בוחר לאיזה מסעדה הוא רוצה ללכת, וכל מסעדה בוחרת מה היא רוצה להיות. אף אחד מאיתנו לא יכול להיכנס למסעדה לא כשרה ואחר כך לתבוע את בעל הבית כי מכרו לו שרימפס. אם אתה לא רוצה שרימפס, לך למקום כשר. אותו דבר עם ג'אנק־פוד: אנחנו יודעים שזה לא בריא, אבל נראה לכם שאם נאכל עכשיו מקדונלד'ס חודש ברציפות, זה ייתן לנו זכות לתבוע את עמרי פדן? באמריקה התשובה היא כן. פה, לשמחתנו, עדיין לא. לפחות עד שארדן יגלה גם את זה, רק שאז תהיה לו בעיה עם אנשים הרבה יותר חשובים ומסוכנים מאיתנו, כמו פואד.

ארדן לא יילחם בתאגידי ענק שמזהמים לנו את האוויר. זה לא. והוא גם לא ידאג שתהיה לנו תשתית כבישים יותר ראויה, כדי ש־400 מאיתנו לא ימותו סתם כל שנה. אין לו גם בעיה שנמשיך לעשות מילואים בעזה, וניהרג בהגנה על המאחז מעלה אשך ג' בשומרון. רק שהוא לא יריח חלילה מניקוטין. כי אתם יודעים, אנחנו מין מדינה תרבותית שכזאת.

לא, ארדן ייטפל לקטנים. לאזרחים שאין להם דרך להתמודד מולו. יחבוש לנו קסדה כשאנחנו רוכבים על האופניים (ובמקרה של המעשנים זה אפילו יותר קל, כי לכולנו יש רגשי אשמה). ומעניין שיוזם החוק הנאור מגיע דווקא משורות הליכוד, כי כל מי שנכנס אי פעם לביתן 14 כשמכונס שם מרכז המפלגה לא היה יכול לטעות ולחשוב שאנחנו באירופה. איכשהו, קשה לדמיין את ארדן מסתובב בין פעילי המרכז ומורה להם לכבות את הסיגריות. הם פשוט יכבו לו אותן ברטוב של העין.

להריח את לונדון ולמות

שיהיה ברור, אנחנו לא אומרים שחוק העישון מיותר קומפלט. אין לנו ויכוח עם זה שכל מקום שאדם חייב להיות בו כי אין לו אופציה אחרת, צריך להיות נקי מעשן. זה בסדר. אבל כמה אנשים אתם מכירים שבאים לפאב כדי לשמור על הריח של הקונדישינר בשיער?

מי שביקר בלונדון מאז ה־1 ביולי השנה ונכנס לפאב, נתקל בוודאי בדוגמה לתופעת לוואי דוחה במיוחד של החוקים האלה: מכת ריח. לא של סיגריות; של בני אדם. של זיעה. מה שבאמריקה קוראים בי.או, Body Odor. כל השנים הצליחו הסיגריות להסוות את הרגלי ההיגיינה המינימליסטים של האנגלים; עכשיו אפשר לשבת בפאב ולנשום אוויר נקי ומסריח. והקטע המצחיק הוא שהריח הזה הוא מנת חלקם של הלא־מעשנים: אלה שמעשנים עברו החוצה, והיום החלק הכי תוסס בכל פאב אנגלי הוא בחוץ, על המדרכה. שם, אגב, מרוכזים גם חיי החברה. ושם נמצאים בדרך כלל האנשים היותר נחמדים.

עושה רושם שאנחנו מתקרבים למצב הזה גם בארץ. ואם כך, בסדר גמור: אתם, הלא־מעשנים, יכולים לשבת בפנים ולפצח גרנולה ולהסתכל בהתנשאות על הבבונים הלא־מפותחים שעומדים בחוץ. רק אל תתפלאו אם אחרי שתסבירו לכוסית שיושבת לידכם מה עושה הוויסקי לכבד שלה, היא תצטרף אלינו בחוץ.