התחזות

תהרגו אותי אם אני מבין איך הפך קלוד ללוש לאחד הקולנוענים המהוללים והמפורסמים של 40 השנה האחרונות. מאז ש"גבר ואשה" שלו זכה באוסקר, בתהילה ובהצלחה ב־1966, ומאז שזוהה כידיד ישראל עם ביקורים תכופים בארץ, ללוש - האנריקו מסיאס של הבמאים - נתפס בארץ, אבל לא רק כאן, כמישהו שסרט חדש שלו אמור לייצר ריגוש. ואילו אני, למעט חיבה לנעימת הנושא שהלחין פרנסיס לאי ל"גבר ואשה", לא מבין מה העולם רוצה ממנו. מדובר בבמאי שמסתיר את הקיטש הבלתי נסבל שלו תחת מעטה מתחכם (אך לא מתוחכם) של נרטיבים פסאודו־מודרניסטים. הנה האיש שהוציא את דיבתו של הגל החדש הצרפתי.

ועכשיו, רחמנא לצלן, מגיע אלינו סרט חדש של ללוש. ואני שואל: למה? האין סרטים חשובים ממנו לאכלס בהם את בתי הקולנוע? אבל לפני ששאלתי למה עשיתי כל מה שברנש בעל בעיות ביטחון עצמי עושה כשהוא לא מחבב במאי באופן כה עקבי: שעטתי לצפות בסרטו החדש. נדמה לי שאני מצפה לסרטיהם של הבמאים שאני שונא יותר מהסרטים של הבמאים שאני אוהב. אולי כי אני מחכה שיגיע סרט שיגרום לי להבין סוף סוף עד כמה טעיתי. סרט שאוהב, שיפקח את עיניי ויבהיר לי עד כמה עיוור הייתי בחוסר ההערכה שלי את הבמאי. ובכן, ראיתי את "הצטלבות" של קלוד ללוש ואמשיך לחכות להתגלות הזאת אולי בסרטו הבא. כמו רוב סרטיו האחרים של ללוש, שנאתי בלהט גם את זה. האיש פשוט יודע לטפס לי על העצבים. חשבתי שהסרט בלתי נסבל באופן מרהיב. וכמו רוב סרטיו של ללוש, הוא מופע מפעים של שרלטנות קולנועית - אין לי מושג למה קהל ישראלי ירצה ליפול בפח הזה.

אלליי, העלילה: סופרת מפורסמת מואשמת ברצח סופר הצללים שלה; אנס סדרתי בורח מהכלא; מורה נעלם מביתו; גבר נוסע בכבישים, לא ברור לאן. הוא פוגש אשה בעלת עבר אפל הננטשת על ידי ארוסה. הוא מציע לה טרמפ. מתח! חרדה! האם זהו האנס הסדרתי במנוסה? או המורה שהחליט לנטוש את משפחתו, כפי שהוא מציג את עצמו? והאם הוא קשור או לא קשור לסופרת המפורסמת? נקודת המוצא העלילתית/רעיונית של "הצטלבות" מעניינת: בסרט איש אינו מי שהוא מציג את עצמו. כולם מעמידים פנים, מסתירים את האמת על עצמם. מתחזים. אבל ללוש, שגם אחראי על התסריט, לוקח כמה רעיונות נאים וסוחט מהם את המיץ.

מבלי להסגיר יותר מדי את פיתולי העלילה - ובשלב מסוים, שלל הפיתולים והפלאשבקים להסברתם הופכים את הסרט ממתיש למייגע - זהו סרט שמנסה להיות מודע לעצמו. שמו (המקורי) הוא כשם ספרה הקודם של הסופרת, ועלילתו משיקה לזו של ספרה הבא. הסרט מנסה לעסוק בנושאי השראה, בקשר בין בדיון ומציאות, בין זהות אמיתית וזהות בדויה, ובקשר בין בני אדם: שככל שאנחנו יודעים מעט זה על זה, כך אנחנו נמשכים זה לזה יותר. בראבו, רעיונות יפים. ביצוע עגום.

ללוש, בן 70, אינו במאי טירון. הוא יודע להחזיק סצינות. והסרט מכיל, בעיקר בחציו הראשון, כמה רגעים של חסד עלילתי. הוא, לכל הפחות, מצליח לייצר סקרנות. אבל הוא לחלוטין לא אחיד. מצד אחד הוא יוצר סצינה מרשימה ונאה בתחנת דלק, שבה נפגשות שתיים מהדמויות המרכזיות של הסרט, ואנחנו לא יודעים האם לשמוח מפגישתן או להיכנס לחרדה ממנה. ואז כמה דקות אחרי הוא מציג סצינה שבה זוג הולך בנוף פסטורלי - ואנחנו אמורים לחשוש לגורל אחד מהם - כשברקע נשמעים זעקותיו המחרידות של חזיר נשחט. גם בני 70 יכולים לביים כמו סטודנטים לקולנוע.

כמו רבים מסרטיו האחרים של ללוש גם לסרט הזה יש ניחוח מעופש של שרלטנות. הוא לכאורה נראה נורמלי, הסרט. אבל יש רגעים בהם נדמה שללוש, אשף הקיטש, חושב שהוא מינימום מיכאל האנקה (כשם שבשנות ה־60 הוא גנב מגודאר ומפזוליני כדי ליצור עלילות רומנטיות בורגניות לעקרות בית משועממות שרוצות לדמיין שהן בעצם נשות אוונגרד קיצוניות). לכן הסרט הזה גם די מרגיז: זהו רומן רומנטי, עם טוויסט של ספר בלשי, ארוז במבנה עלילתי מקוטע ומעגלי שאמור לגרום לצופיו להרגיש מתוחכמים וחכמים. זהו קולנוע עבש של שביעות עצמית הפונה לקהל שרוצה להרגיש אנין, אבל למעשה אינו כזה.