רק אל תאמרו עלי קדיש

אל תאמרו עלי "קדיש". בבוא יומי רוצה הייתי, כי הקבורה תיעשה בבית עלמין אזרחי, שבו בני משפחתי הם שייקבעו את סדרי ההלוויה לרוחם.

חרף קיומו מעל עשור של חוק הזכות לקבורה אזרחית, ואף שבג"ץ קבע כבר לפני עשרות בשנים את החופש מדת כזכות יסוד, עדיין נותר מונופולין הקבורה בידי חברות הקדישא האורתודוכסיות (למעט בבאר שבע). משכך, טכסי הקבורה נערכים על ידי גופים דתיים ולעולם ישאו צביון דתי-אורתודוכסי מובהק. וכך, שיאו של טכס הקבורה הדתי הוא באמירת ה"קדיש", בה מתכבדים בניו, ולא רחמנא ליצלן בנותיו של הנקבר. ואנוכי, העני ממעש, שב ומורה: אל תאמרו עלי "קדיש".

מה תוכנה של תפילה זו? עיקרה הוא בקשה להתגדלות ולהתקדשות שמו של האלוהים וקריאה לקירוב הגאולה ולביאת המשיח. המעניין בתפילה זו הוא מה שאין בה: אין בה כל התייחסות ישירה לנפטר, שלכבודו, או בעבורו, נאמרת התפילה. לעומת זאת יש בה כ-20 שבחים וקילוסים שונים לאלוהים, לצד ייחולים ותפילה לבוא המשיח. התפילה נאמרת כמעט כולה בשפה הארמית.

אולי יש בכך יתרון מנקודת המבט של מתאבלים חופשיים (בלשון הדתיים: "חילוניים"), כאשר הטקסט נותר בלתי מובן למרביתם. מעטים המתאבלים שחשים תחושות הלל ושבח ל"בורא העולם" בעת יקיריהם מובאים לקבורה. על פי רוב, ההיפך הוא הנכון. המילים העבריות הכמעט-יחידות בטקסט, החותמות אותו, הן גם היפות ביותר והמובנות יותר, אך גם הן לא נקיות מבעייתיות: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן". ניכרת במילים אלו אתנוצנטריות ותלות מוחלטת באמונה דתית, שיש בה כדי ליצור רתיעה והסתייגות: ומה בנוגע לשלום מנקודת מבטו של מי שאיננו מאמין ב"עושה שלום במרומיו"? ולמה אם כבר נושאים תפילה לא לייחל לשלום "על כל העולם"?

אלה הרהורים שאולי אינם טורדים את רוב האבלים, הנאלצים ממילא לחוות במהלך ההלוויה היהודית המסורתית שורת חוויות בלתי-נעימות ובלתי אסתטיות מבית מדרשה של האורתודוכסיה הדתית, שלא כאן המקום להרחיב עליהן את הדיבור.

אכן, יכולה הייתה להיות משמעות ל"קדיש" גם לגבי האדם החופשי וזאת כמחווה של מתן כבוד למסורת ארוכת שנים או לבני משפחה שייחסו לתפילה זו חשיבות. שמירת רציפות המסורת, גם לגבי טכסים וטקסטים, שערכם היחיד לגבי האדם החופשי הוא נוסטלגי או אנתרופולוגי, אינה בהכרח פסולה או מזיקה. זכורה משאלתו של אדם חילוני מובהק, ד"ר משה סנה ז"ל, שביקש לומר "קדיש" על קברו, מן הסתם מתוך גישה זו. ואולם, התחשבות וכבוד לזולת חייבים להיות הדדיים ואין הם יכולים להתקיים על יסוד כפייה וזילות הזולת. כל עוד כופה האורתודוכסיה הדתית את המונופולין הדתי שלה על כל פגעיו אני מאבד כל שמץ של רצון טוב כלפיה, לרבות אימוץ חלק זה או אחר בתרבות הקבורה הדתית.

כשלעצמי הייתי פוסל את התפילה לא רק משום תוכנה הדתי, ערכה הספרותי המפוקפק, שפתה הזרה, הסתומה וחסרת הרלוונטיות, צביעותה וחוסר רגישותה, אלא גם מטעם נוסף: עצם העובדה שהאורתודוכסיה הדתית מטילה איסור על נשים, אפילו במשפחות ללא בנים, לומר "קדיש" על יקיריהן.

נותיר לציבור הדתי-אורתודוכסי לנהל התנצחויות בשאלה זו. אנו, החופשיים, נשקוד על טיפוח תרבות: חופשית, אמיתית, מקורית, רגישה ורלבנטית לאמונתנו ולרגשותינו, שאינה נופלת בערכה ובזכות קיומה מההשקפה הדתית.