נשיכה צרפתית

הבוקר מתחיל נעים. זה בוקר של יום שישי, שאמנם הוא יום עבודה רגיל כאן, ועדיין הוא מסמל את סוף השבוע ואת זמן המשפחה המרוכז שמגיע אחריו; זמן שבו אנחנו מפסיקים לארגן ולהתארגן ומטיילים בפריז, מארחים בבית החדש שלנו ומתארחים בבתים אחרים, הנאה נטו.

אנחנו נכנעים לצלצולי השעון המעורר, לפחות בסיבוב השני שלו. ילדה אחת, ערה למחצה, נהנית מלישה עמוקה של הגב, טומנת את הפנים עמוק בתוך הכרית, שלא אדע שהיא בעצם קמה. אחרת רוצה רק את אמא, אבל נרגעת יפה כשהיא מקבלת אותה במנות גדולות. מתלבשים ומלבישים, כל הגרביונים החיוניים כאן כל כך נמצאים במקומם. ממילא לא קר מדי היום. שום דבר לא מתפשל בדרך החוצה, הכל בסדר. אה, כפפות גם, ויוצאים.

כל הרובע ה-12, הרובע החדש שלנו, ממהר עכשיו לגן. אמהות מזדרזות, ברגל ובעגלות וגם על אופניים וקורקינטים, אבות ממהרים מניפים ילדים על הכתפיים, כמה תינוקות נישאים על הגוף. הורים מנופפים לילדיהם הגדולים יותר לשלום מעבר לגדרות בתי הספר. המולת בוקר צפופה אבל לא בלתי נעימה. לרגע כולנו דומים: כולנו רוצים לקחת את הילדים לבית הספר, כולנו רוצים שהפרידה תעבור בשלום, כולנו רוצים לשחרר אותם ליומם בתחושה טובה, כולנו רוצים לדעת שהילד בסדר וללכת לעיסוקינו.

לא נעים לראות גן סגור. חצר בית הספר (צילום: כנרת רוזנבלום)

קול אמפתי אך לא מתרגש

בתחילת הדרך היא מדלגת עליזה ונכונה, מהמהמת לה איזה שיר אל"ף בי"ת מתוך איזה די.וי.די עברי, ורק כמה דקות לפני בית הספר היא רוצה להתחבא מתחת למעיל, בהתחלה בתור משחק. אחר כך היא רוצה להכנס תחת כנפי. ולהשאר שם. מכינה את הקרקע לפרידה לא קלה, כך נדמה.

אני מכינה את הקול האמפתי אך הלא מתרגש שלי, רוכנת אליה, שני מטר מדלתות העץ הירוקות העצומות של בית הספר, אומרת לה שאני יודעת שזה לא קל, אבל בקרוב היא תלמד צרפתית, הנה, היא כבר יודעת לבקש פום רוז' ולשאול קומן טוטאפל. ושהצוות יעזור לה – המורה המחליף פייר, הסייעות מארי וז'אן ואווה ומיסייה ברמי, המנהל. ואנרי, שאינני יודעת מה תפקידו אבל הוא הרוח החיה והחמה כל כך של בית הספר, הציע לה לחפש אותו בהפסקות, אם רק תרצה. ומזכירה, שוב, שאחכה לה אחרי שנת הצהריים ואקח אותה הביתה מיד כשתתעורר. מנטרות קבועות, שאנחנו משננים ללא הרף, כדי שתכיר את שמות אנשי הצוות, כדי שתירגע, כדי שנירגע.

היא מהדקת אחיזה בכנף המעיל שלי. אם היה קיים כפתור מתאים, היא היתה לוחצת עליו עכשיו וחוזרת לגור בתוך הבטן. הקול שלי הופך משימתי: עכשיו, מתוקה, אנחנו נכנסות לבית הספר. זה מה שאת עושה כל יום, והימים עוברים בסדר גמור, נכון? לא נכון. זה כן נכון. לפעמים קשה להיפרד, אני אומרת לה, את זוכרת שגם בגן הקודם היה לך קשה להיפרד, ואחרי כמה זמן היה לך כיף שם? זה יסתדר. זה ייקח קצת זמן ויסתדר. ורואה איך היא הולכת ומבשלת בכי גדול.

אני מחבקת אותה חיבוק ענק, היא מחבקת חזרה, ואני לוחשת לתוך אוזנה: בואי, תני לי יד, וניכנס לבית הספר, על הרגליים. היא לא מרפה, ואני מבטיחה לה, אל תדאגי, אנחנו ניפרד כמו שצריך. היא לא מחזירה הבטחה.

צועדים פנימה. המנהל ואנרי מסבירים לנו פנים, באנגלית שהולכת לקראתי, אבל לא לקראת הקטנה שיודעת עברית וקצת פום רוז'. הבעת פניה אינה מבשרת טובות. היא נצמדת לי לרגל, ואני מרגישה רטט מוזר. הטלפון שלי מצלצל בכיס המעיל. לא הרבה אנשים מתקשרים אלי בימים אלה. הטלפון לא מזהה את השיחה, אבל אני חושבת שאני יודעת במה העניין. לא מתאים לענות עכשיו, אבל גם אי אפשר שלא. אני צועדת עוד פנימה לתוך בית הספר, מעבר להורים המתגודדים בפתח, למסדרון הצפוף פחות.

לא ידעתי שזה יקרה הלילה

הלו? אבא. הוא לא היה צריך לומר, הם לא מתקשרים אלי בשעות כאלה וגם לא לסלולרי. אבל בכל זאת היה צריך לומר: דוד אהוב שלי נפטר הלילה. קולו עייף ורועד קצת, רוצה לספר לי ולא רוצה. מה עם אמא שלי, אני מבררת. שומעת את הסטטוס הפיזי – היא בדרך מ- בדרך ל-, ומבטיחה להתקשר מיד כשאצא מהגן. הקול שלי ענייני, מכוון מטרה.

הכל בסדר. מתים. ידעתי שזה יכול לקרות, רק לא ידעתי שזה יקרה הלילה. הייתי מתיישבת עכשיו על הרצפה ומבקשת ממנה לחבק אותי חזק, אבל זה לא ממש מתאים עכשיו. עכשיו צריך להיפרד יפה. עולים מדרגה-מדרגה, פושטים את המעיל הוורוד ותולים על הוו שנושא את שמה, אבל חסר עדיין תמונה כי עוד לא התארגנו על זה, מורידים את הכפפות הקטנות וטומנים בכיס המעיל, היא הרי תצטרך אותן בהמשך היום כשייצאו לשחק בחצר.

היא לא רוצה ללכת לכיתה. לא רוצה. מוכרחים, אהובה שלי. מוכרחים. בכניסה לגן מחייכים אליה פייר וז'אן ואווה והסייעת הנוספת שאת שמה לא קלטתי, או ששכחתי. ציפיתי לשמות כמו שארל ולואיז ומארי ובמקום זה, הכפר הגלובלי הקטן שבכיתה הכחולה בבית הספר העירוני, מלא בילדים עם שמות כמו בינלאומיים כמו קוואמה, נזים, מוהוט ואחד מוסגורסוון או אותם עיצורים בסדר אחר. יש כאן ילדים ששמם מורכב אך ורק מאותיות אהו"י. לי קשה להבין את השמות האלה. איך, לעזאזל, היא תצליח אי פעם לקרוא לחבריה לכיתה בשם? פה ושם יש גם איזה פיליפ או לואיז מסורתיים יותר. ואחת, מתוקה במיוחד, ועם שם יפה שניתן אפילו להגייה, מגישה לבתי את הכרטיס עם השם שלה, כתוב בטוש, ולא מודפס ומנויילן כמו השמות של כל הילדים שהתחילו את שנת הלימודים במועדה. הילדה שלי, דוממת ועצובה, לוקחת מידה את הכרטיס, וכמו שלמדה שיש לעשות, משחילה אותו לשרוול הניילון שהוא טבלת הנוכחות שמרכיבים הילדים בעצמם מדי בוקר.

הילדה המתוקה מושכת כסא לעברה של בתי, שתשב לידה. זה אמור להיות משמח. הנה, חברה. אחת הסייעות מספרת לי שהילדה הזאת נמצאת הרבה עם הילדה שלי, אוכלת לידה צהריים, ומשחקת איתה בהפסקות. סוג של הקלה, שהילדה שלי מסרבת להיעזר בה ברגע זה. אני שואלת אותה איך תרצה להיפרד, כאן או ליד הדלת. לא רוצה להיפרד. היא מתחילה לבכות. המורה מתחיל לאסוף את הילדים למפגש הבוקר. זה בית ספר, אמנם יש בו ילדים בני שלוש, אבל זה בית ספר, עם לוח זמנים וכללים, והגיע זמנם של ההורים לצאת מהכיתה ועל הילדים להתחיל את יומם. ואכן, אין אף הורה אחר בכיתה. הבכי מתגבר. הסייעות מתקבצות סביבנו, תופסות אותה חזק. היא מבקשת עוד חיבוק, ומקבלת, ועוד נשיקה אחרונה ודי, ומתחיל להיות ברור שלא מדובר בהירגעות אלא דווקא בהסלמה.

אני מנסה להרגיע אותה, בתקיפות ובחום, מזכירה לה שוב את כל השמות ואת כל האנשים שיכולים לעזור לה, מזכירה שאבוא מיד כשתקום מהשינה, והיא מתרצה לרגע, ואז מתחילה הכל מחדש. הצוות מתחיל להכנס לפאניקה. רק שלא תדביק את כל הילדים בבכי הזה. אני מתאמצת מאוד שלא. בסוף היא מחובקת על ידי אחת מהן, בוכה נורא, ואני נמלטת משם. אם היה לי עכשיו כפתור כזה, הייתי עכשיו מחזירה אותה לתוך הבטן ובורחת מכאן יחד איתה.

אי אפשר לחבק בטלפון

כמה דקות אחר כך, אני בבית, מתקשרת לארץ. עד שהטלפון עונה, אני נזכרת. ידעתי שיקרו דברים כאלה בארץ, כשאני כאן והמשפחה שלי שם. קורים דברים כאלה בחיים. וידעתי שיהיה קשה לא להיות שם. אבל לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר. הטלפון עונה. בגלל שיום שישי, ויש הפרש של שעה, הם כבר מתכוננים לצאת ללוויה. מזל שאני לא בלוויה. לוויות זה לא עסק נעים במיוחד. חבל שאני לא יכולה להיות שם איתם. לחבק את אמא שלי, לבדוק מה שלום אבא שלי. לראות ולהרגיש את הדודה ובני הדודים שלי. לנחם, ולדעת מקרוב, ששום דבר לא יכול באמת לנחם ברגעים כאלה.

אני מרימה עוד טלפון. שונאת לעשות טלפונים כאלה. הרבה יותר קל לנחם מקרוב, פיזית, בחיבוק או עם יד על הכתף או על הלחי. לתת קצת מים, להחזיק את הסוודר. עונה לי מישהו אחר מהמשפחה; לוקח לו זמן לזהות אותי. הן לא יכולות לדבר כרגע, הוא אומר. הן מתארגנות ללוויה. בטח, אני מבינה. תמסור להן שאני איתן, שאני מחבקת אותן, שהלב שלי איתכם. ואני יודעת שאני משקרת, וזאת לא הפעם הראשונה היום.

כי אי אפשר באמת לחבק בטלפון, וכי הלב שלי לא רק איתם, הוא גם כאן, עם ילדה מספר אחת שנקרעה ממני בבכי, שברור היה לי שהוא כאב אמיתי, ועם ילדה מספר שתיים, שעשתה אותו דבר אבל בצד אחר של העיר, ועם אבא שלה, שגם לו לא קלות הפרידות האלה.

ויהיה בסדר, כמובן. הילדות יתרגלו ויסתדרו בסופו של דבר גם בלעדינו, וההורים שלי יתרגלו, להכל מתרגלים, ויסתדרו בסופו של דבר בלעדינו. ואני רק לא בטוחה שאני לגמרי רוצה שכולם יסתדרו כל כך טוב בלעדינו.