יש חיים אחרי דן בראון

”התלוי מסן-פוליין“, אסופת הנובלות של הסופר הבלגי ז‘ורז‘ סימנון, היא הראשונה שרואה אור בסדרת ספרי בלשים חדשה של הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת ”חשד“. אם לשפוט על-פי ספר הבכורה, הרי שמדובר בסדרה שתציע לקוראי העברית חלק מהספרים המעניינים והמפתיעים ביותר שיהיה להם העונג להכיר.

בשנים האחרונות סובל הסיפור הבלשי, שלא בצדק, ממוניטין מפוקפקים. אפשר אמנם לטעון שבמידה מסוימת אלה היו פני הדברים מאז ומתמיד, אבל נדמה שהצלחתם של ספרים מסוימים מהשנים האחרונות כמו העניקה למוניטין האלה משנה תוקף. הסיבה העיקרית לכך היא הפופולריות חסרת התקדים של סופרים כמו דן בראון והרלן קובן, שטשטשה לחלוטין את הגבול שבין הסיפור הבלשי, לבין תת הקטגוריה השטוחה שלו, ספרות המתח הפופולרית.

ההבדל החשוב בין שתי הסוגות, אם למנות רק הבדל אחד, הוא שספרות המתח בונה על האלמנט הנקוב בשמה בלבד, המתח, בעוד הסיפור הבלשי הקלאסי (אם כי חשוב לציין שסימנון שבר רבות מהמסוכמות שנחשבו בזמנו לקלאסיות) בונה בעיקר על מורכבות האפיון הפסיכולוגי והרגשי של דמויותיו.

כך, בעוד אצל סימנון תתקלו בדמויות שמניעיהן ועולמם הפנימי אניגמטיים ומורכבים לא פחות מהתעלומה העלילתית שסובבת אותן, ספרות המתח מציגה תעלומה כזו אבל אינה יכולה להציע לקורא דבר מעבר לפתרונה. ספר מתח יעיל אפוא הוא כזה שמעמיד עלילה הדוקה וקצבית, שסוחפת במהירות את הקורא ומספקת בסופו של דבר את הסקרנות שלו. בתוך כך, יעדיפו ספרים כאלה להקריב אלמנטים כמו אפיון דמויות מעמיק או העלאת שאלות בעייתיות, מכיוון שאלה עשויות להסיח את דעתו של הקורא מהעלילה, היא העיקר. במובן הזה, ספרות המתח הפופולרית שאנחנו מכירים היום מפעילה את הצורה הקיצונית אבל גם השטוחה ביותר של השעיית הספק.

סימנון, לעומת זאת, מציע לקוראים שלו אתגר כפול: בשלב הראשון, הוא בונה ביד אמן עלילה סביב תעלומה מרתקת שתפניותיה מתוזמנות ללא דופי והתפתחותה מספקת את תאבונו של הקורא ל“סוד“ ולפענוח שלו. בהמשך מתגלה שהמפקח מגרה, הגיבור המפורסם של רבים מספריו של סימנון, הוא לכשעצמו תעלומה: הגבר רחב הכתפיים וחסר הייחוד לכאורה שמציגות בפנינו הנובלות, הוא דמות שהחידתיות שלה היא נדבך קריטי בהשלמת מורכבותו של הטקסט.

מגרה הוא לא הבלש האמיץ ויפה התואר שהתרגלנו לצפות לו, שבוחר את משימותיו מתוך תחושה של שליחות להציל את העולם/את עצמו/את אהובתו, ושיכולת האבחנה שלו בין טוב לרע היא מקור גאוותו. לא זו בלבד שמגרה שלנו אינו מתאפיין ביופי או באומץ יוצאים מן הכלל (לפחות לא במובן שבו ספרות המתח מגדירה אומץ), אלא שחקירותיו מתנהלות באטיות, בהרהור ובדייקנות, ועמדתו כלפי אלה שמתגלים בסופו של דבר כאשמים אינה חד-משמעית. הסיבה לכך, חשוב לציין, היא שהסיפורים של סימנון מפרקים את מושג האשמה וטוענים אותו במשמעויות סותרות, כפי שקורה בנובלה הפותחת את הקובץ, ”התלוי מסן-פוליין“.

בנובלה זו, רב הפקד מגרה, אכול אשמה בעקבות התאבדותו של נוכל שאחריו עקב, יוצא לגלות את הנסיבות שהביאו להחלטתו של הלה לשים קץ לחייו. החקירה מובילה אותו אל חבורה של גברים אמידים - שמתגלים בסופו של דבר כחבריו של המתאבד מימי הלימודים - שכל אחד מהם, כפי שיגלה מגרה, קשור בדרכו שלו למותו של הנוכל.

עד לפענוח תעלומת מותו של הנוכל בסוף הנובלה, יעברו הדמויות כולן - גם מגרה עצמו - תהליך של הפללה, שהיסוד שלה לעולם אינו נסיבתי בלבד, כפי שקורה בספרי המתח, אלא גם פסיכולוגי: הקשר של הדמויות להתאבדות מתגלה ככל שהסיפור מעמיק בהבנתו אותן ואת נפשותיהן. זוהי יצירה מכשפת, שמעוררת טרדה שנמשכת זמן מה אחרי סיום הקריאה.

פסגת הספרות הבלשית המודרנית

הנובלה הבאה אחריה, ”חג-מולד של מגרה“, מעמידה אווירה אפלה פחות, שכן היא עומדת בסימן ביתי יותר מהקודמת: את החקירה כולה מנהל הפעם מגרה מדירתו שבפריז. הודות להתערבותה של שכנה חטטנית (שגם נמשכת בסתר, מסתבר, למגרה הנשוי), מתוודע המפקח למקרה משונה שהתרחש בבניין המגורים המקביל לשלו: גבר בתחפושת סנטה קלאוס פרץ באישון לילה לאחת הדירות, גישש תחת קורות העץ של הרצפה, וכשהבין שהילדה הקטנה שמתגוררת שם יחד עם אמה גילתה אותו, הוא נתן לה בובה במתנה ונמלט מהמקום.

החקירה שבה פותח מגרה, בניגוד לרצונה של האם ולמרות אי שיתוף הפעולה שלה, תגלה שעברה הצבעוני של האם השפיע בדרכים לא צפויות על ההתרחשויות המשונות שהיא ובתה חוו בפתיחת הסיפור. ואכן, ה“ביתיות“ של הנובלה הזו מתבטאת לא רק בזירת ההתרחשות הפיסית שלה, אלא גם בקרבה ובאינטימיות שהיא מציעה לקורא ביחס לדמויות, ואל המפקח מגרה בעיקר. לכן, ההחלטה לשבץ אותה מיד אחרי ”התלוי מסן-פוליין“ היא מוצלחת מאוד.

בעוד הנובלה הראשונה מאפשרת לנו להכיר את מגרה השוטר (מגרה הוא עובד מדינה, פרט שבו משתמש סימנון כדי להקהות את הזוהר המזויף של מקצוע הבלש), הנובלה השנייה מגלה אותו בחדר השינה, בחלוק ובלי גינונים, ונותנת במה ליחסיו עם אשתו ולפצע המעיב עליהם: עובדת היותם מחוסרי ילדים.

שלוש הנובלות המאוגדות בספר הזה, בתרגומו של אביטל ענבר ובליווי הערותיו הידעניות, הן בעיני רבים פסגת הספרות הבלשית המודרנית, אם כי במובנים רבים, כאמור, הן גם חותרות תחת ההגדרה ההזו, כפי שטוען גם דרור משעני באחרית דבר מאירת עיניים לספר.

עבור הקוראים שמכירים את כתיבתו של סימנון מספריו הרבים שתורגמו לעברית בידי יהושע קנז, תהיה האסופה הזאת הזדמנות מצוינת להתענג על יצירות חדשות מפרי עטו של הסופר הפורה הזה. ואילו בשביל אלה שלהם זו ההיכרות הראשונה עם סימנון, אין מקום טוב מזה להתחיל בו: ”התלוי מסן-פוליין“ היא אסופה נפלאה, אשר בנוסף לטעימה נוספת מכשרונו של המחבר, מספקת הזדמנות חשובה להיזכר שהסיפור הבלשי לא התחיל - ויש לקוות שלא ייגמר - ב“צופן דה וינצ‘י“ ודומיו.