צום על העיוורון
"אז מלך מבבל הגיע לפני 2,500 שנה והטיל מצור על ירושלים. ביג דיל. למה צריך לצום על זה?". אבי רט סבור שעשרה בטבת זה הרעש במנוע, הכאב בחזה, צלב הקרס על הקיר, והחומה סביב העיר. י' בטבת עבר ואנחנו שוב עוצמים עיניים
הרהורים למוצאי עשרה בטבת. לפני כמה דקות הסתיים הצום, ואני יושב ליד המחשב לאחר שבירת הצום, וחושב ביני לבין עצמי - מה בעצם אני לוקח איתי מהצום הזה. בשביל מה ועל מה בעצם צמתי? לפני פחות או יותר 2500 שנה קרה הדבר הזה המתואר בספר מלכים: "ויהי בשנה התשיעית למולכו, בחודש העשירי בעשור לחודש בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים, ויחן עליה, ויבנו עליה דייק סביב" (מלכים ב',כ"ה)
ביג דיל. אז הגיע מלך מבבל, ועשה מצור על ירושלים בעשרה בטבת לפני 2500 שנה, מה לזה ולי? למה לצום?
אם הייתי אזרח ירושלמי ממוצע באותו היום שזה קרה, בעשירי לעשירי לפני 2500 שנה - האם הייתי מרגיש משהו מיוחד באותו היום דווקא? סביר להניח שלא. יש אוכל. החיים נמשכים פחות או יותר כרגיל. נכון שפה ושם יש תחושה לא נעימה, בכל זאת מצור, וחלק מהאנשים אומרים שהמצב עלול להיות יותר קשה, אבל סך הכל לא קרה משהו דרמטי באותו היום, בסך הכל עולם המשיך לנהוג כמנהגו - אז למה לצום? מילא תשעה באב - נשרף בית המקדש, מילא י"ז בתמוז - נבקעו חומות העיר, מילא ג' בתשרי – נרצח גדליה בן אחיקם,כל אלו אירועים משמעותיים ששינו את המציאות, אבל בעשרה בטבת בסך הכל התחיל המצור - עוד לא קרה כלום בפועל - אז למה הצום הזה? מה יש בו רלוונטי להיום?
רבים מאיתנו סובלים ומשלים את עצמם באותה התסמונת: שומעים רעש מוזר ברכב, או מריחים איזה ריח מוזר - ואומרים, זה בטח לא מהרכב שלי, או זה בטח סתם איזה משהו לא רציני.
אנו חשים איזה כאב בחזה, או ברגל או בגב, ומייד אומרים - זה בטח סתם איזה לחץ, כנראה שהתאמצתי או עשיתי תנועה לא נכונה, זה יעבור. אנחנו אוהבים להשלות את עצמנו. לדמיין את מה שטוב ונעים לנו לדמיין. אנחנו מחפשים כביש עוקף מציאות לא נעימה.
אנחנו לא אוהבים ,וממש מתעקשים לא לקרוא את הכתובת על הקיר.
עשרה בטבת לפני 2500 שנה, מקביל בעיני ל 30 בינואר 1933, לפני 75 שנים. גם באתו יום כאילו לא קרה שום דבר מיוחד. בסך הכל היטלר עלה לשלטון. עדיין עם מספר מועט של מנדטים ושל כח פוליטי או ציבורי. אז עלה. ביג דיל. לא צריך להתרגש יותר מדי. אז נבוכדנאצר בנה דייק סביב לירושלים - למה צריך לעשות סיפור מכל דבר? אז בבוקר למחרת עוטרו מספר קירות ברחבי ברלין וגרמניה בצלבי קרס - למה להיות פרנואיד ופסימיסט ולראות רק שחורות? ב"ה, בסך הכל - הכל בסדר, הכלכלה, התרבות, החברה. נכון שיש פה ושם כמה חריקות , אבל אין צורך להגזים, ואין סיבה להיות קיצוני ולהיכנס ללחץ והתרגשות יתר. זה סתם רעש קטן באוטו, זה סתם לחץ רגיל בחזה. זה יעבור.
עשרה בטבת מבחינתי הוא לא רק "יום הקדיש הכללי", אלא הוא גם "יום העיוורון הכללי". בעשרה בטבת הרבה יותר קל לי להזדהות עם הצום אפילו מצומות אחרים. היום הזה מסמל את העיוורון. את חוסר הרצון לקרוא את הכתובת ואת צלב הקרס על הקיר, את חוסר הבנה שאם ראית אקדח במערכה הראשונה הוא ירה בסוף, ואם יש דייק סביב לירושלים, בית המקדש כבר התחיל להיחרב. נכון שבפועל הוא ישרף רק עוד שנתיים, אבל בשנתיים הללו הוא חי על זמן שאול. נכו שמחנות ההשמדה יוקמו בפועל רק בתחילת שנות הארבעים, אבל ההשמדה התחילה בעצם כבר בינואר 33'. מאז התחיל שעון החול לזלוג ולסמן את הזמן השאול ואת האשליה המתוקה.
אשליה שהאויב בעצם לא מתכוון. אשליה שרק אם ניתן לו רובים הוא יעשה איתנו שלום. אשליה שאם נדבר יפה ובנימוס הוא יאהב אותנו ויתחשב בנו. אשליה שאם אנחנו יושבים כבר 1000 שנים בפולין ובגרמניה ומעורים בכל תחומי החיים, המסחר, התרבות, הצבא והכלכלה - זה תעודת ביטוח שלנו זה לא יקרה, אשליה שאם נקבל פרסי נובל העולם יתחיל לאהוב אותנו, אשליה שאם נגרש ונעקור את אחינו מבתיהם ונפקיר אותם חסרי כל, נקבל שקט ושלום, אהבה אחווה ורעות. אשליה שאם ניתן למורים עוד כמה גרושים נקבל חינוך טוב יותר, אשליה שחברה יכולה לשרוד כשעיר שלימה, בשר מבשרה, כבר שבע שנים סופגת טילים מדי יום ולילה, אשליה שחברה יכולה להיות מוסרית כששוטריה מניחים מטענים, וראש ממשלתה מוכר וקונה מגרשים ואנשים.
עשרה בטבת זה הרעש במנוע, הכאב בחזה, צלב הקרס על הקיר, והחומה סביב העיר. לכאורה-שום דבר דרמטי. בתכל'ס- בדיוק מנקודת הזמן הזה התחילה הנפילה, הקריסה, ההשמדה, הגלות. מפה והלאה זה רק עניין של זמן. הגזירה כבר נגזרה.
על העיוורון הזה אנו צמים. על אשליית עצמנו. על הטיוח העצמי. על ההונאה הפנימית. על השקר בנפשנו. בתשעה באב כשהכל עלה בלהבות כבר לא היה מה לעשות. גם בי"ז בתמוז כשנבקעו החומות כבר היה מאוחר מדי. בעשרה בטבת - אילו היינו קוראים את הכתובת על החומה ואת הצלב על הקיר- עוד היה אפשר להציל. אלא שלא רצינו לראות ולכן גם לא הצלחנו להציל.
על זה צמים ומקוננים. גם אחרי 2500 שנה, וגם אחרי 75 שנה. על 'יום העיוורון הכללי' שתוצאותיו 'יום הקדיש הכללי'.
_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
אבי רט
צילום: ישראל ברדוגו
אושוויץ. צריך להיות פסימיים?
צילום: איי פי
אחמדי-נג'אד. מה הקשר?
צילום: רויטרס
מומלצים
