העקשנות משתלמת: טיפוס על הר הגעש ויה ריקה

וולקן ויה ריקה (Villa rica) הינו הר געש מושלג שמלועו הפעור מיתמר עשן. זהו הר בצורת חרוט יפהפה המזדקף מעל אזור האגמים אשר בדרום צ'ילה, ולמרגלותיו אגם גדול ויפה שלחופו שוכנת עיירת קייט - כולם נושאים את השם "ויה ריקה". תמונתו של ההר המעשן, מעל היערות המחטניים, מתנוססת על גבי גלויות רבות והוא נחשב לאחד משיאי הטיול בדרום צ'ילה.

ההר המעשן הינו אחת האטרקציות של אזור האגמים הצ'ילאני. מטיילים רבים נהנים לצפות בו בהליכה שלווה לחופו של האגם, בסירת משוטים, או מחלונות של מסוק, המאפשר להם ביקור קל ונוח, גם אם יקר, מעל ללועו המעשן. אך כל אלה אינם הדבר האמיתי.

קשה להשוות צפייה בהר או אפילו מבט מכוון אל לועו, לחוויה רב חושית המוקנית דרך הרגליים. זהו טיפוס לא קל האורך יום שלם. הטיפוס מותר רק למטפסים מנוסים, המצויידים בקרמפונים (דוקרנים המחוברים לנעליים) ובגרזן קרח, או למטיילים מן השורה, היוצאים לטיפוס בקבוצות מודרכות.  

הדבר האמיתי, ששום דבר לא ישווה אליו (צילום: נועם סגן-כהן)

לפני שנתיים טיפסתי לראשו של ההר בקבוצה כזאת. את חלקו הראשון של ההר עשינו ברכבל מענג וממנו החלנו לטפס בשביל שנכבש בשלג. מתברר שהרגליים והריאות אינם כפי שהיו עשרים וחמש שנה קודם לכן, המאמץ נתן בהם את אותותיו, אך הפיצוי ניתן ביד רחבה. מראה של פסגות מושלגות מאופק עד אופק, כתמים כחולים של אגמים, כתמים גדולים עוד יותר של יערות מוריקים ולמטה, מעבר לעשן, מבט פנימה אל תוכו של הכדור עליו אנו חיים. המטיילים נפעמו מהיופי ועלי השתלטה תחושה רכה ונעימה של דז'ה-וו. כמו לפני שנות דור, בראשית חודש בדצמבר של 1980.

ההר נראה גדול ומאיים יותר

הטיול החל למעשה בבית הקהילה היהודית שבעיירה טמוקו (Temuco). היה שם ספר דק שנכתב על ידי המטיילים ובו אינפורמציה על כל הקשור בטיולים באזור. בשלב זה, היינו עדיין מטיילים טריים ב"יבשת", השם המאגי שניתן לדרום אמריקה על ידי המטיילים שקדמו לנו (כבר חלפו למעלה משנות דור והשאלה האלמותית: "אז כמה זמן אתה בייבשת?", עדיין נשאלת). השמות נשמעו לנו אקזוטיים ומסעירים: "קוֹנְגיגיו, ויה ריקה, פּטְרוְּאֶה".

מיהרנו לרשום אותם בשקדנות ובהתרגשות ביומני המסע שנשאנו עמנו. על ויה ריקה שמעתי עוד בארץ, אך הרעיון שאפשר לטפס עליו, נולד רק על רצפתו של בית הקהילה בטמוקו. שם התחילו מן הסתם הרבה מסעות בפטגוניה הצ'יליאנית. הפרק המוקדש לוויה ריקה היה בעיקר אוסף של התרשמויות ששה חברים, שטיפסו על הר הגעש והם התבצרו ביניהם בוויכוחים לוהטים ומתועדים, על דברים שנראו להם עקרוניים, כמו למשל הסוגיה, אודות אורך הטיפוס: האם הוא לוקח שש וחצי שעות או שמא רק שש.  

לוע הר הגעש שעשן מרחף מעליה (צילום: גילי חסקין)

הצטיידנו ויצאנו לדרך. כמה טרמפים על גבי טנדרים פתוחים ואנו בעיירת הקייט פוקון (Pucon). עוד טרמפ "לחץ" על חוטב עצים שמורת הטבע. בימים ההם של שלהי 1980, טרם פעלו סוכנויות שארגנו טיולים אל ההר ואנו לא היינו מודעים לסכנות הגלומות בקרח. החלנו ללכת עם הציוד על גבינו, שנים עשר ק"מ של הליכה קשה ביום חם, כאשר השמש קופחת והזיעה ניגרת. העידוד היחידי היה שפע היערות שמסביב, ההר המושלג שבאופק והעשן שהתמר ממנו, ככל שהתקרבנו נראה ההר גדול ומאיים יותר והעשן - סמיך יותר.

לקראת ערב הגענו ל"רפוחיו" (Refugio) - בקתת עץ קטנה. השעה היתה עדיין מוקדמת מכדי לישון והחלטנו להמשיך הלאה. לפי ההנחיות שקיבלנו היינו אמורים לפגוש כעבור חמש דקות בקתה נוספת. חמש הדקות הלכו והתארכו וכבר חשבנו שטעינו ועמדנו לחזור אחורה. ברגע האחרון החלטנו למדוד "צעדים כפולים", כמו בניווטים, בימים הטובים, ואכן, כנראה בעזרת המדידה, זיהינו את הבקתה שם יכולנו להתארגן ולנוח. הבקתה הזו, כמו שוקת המים שעברנו בדרכנו וכן תחנת האינפורמציה שבפתח הפארק הוקמו על ידי ק.ו.נ.א.פ - רשות שמורות היער של צ'ילה. הכול מסודר בצורה דקורטיבית ומשתלבת להפליא בנוף. לאחר ארוחת הערב הדלקנו מדורה ושרנו עד חצות הלילה. אין כמו דרום אמריקה כדי לחוש את ארץ ישראל של פעם.

השרירים רועדים ונותרו עוד שני שלישים

את היום שלמחרת פתחנו בהליכה מהירה לכיוון ההר, שמרגע לרגע הלך ו"גדל". למרבית המזל השארנו את המוצ'ילות (כך מכונים ב"יבשת" תרמילי הגב) הכבדות, אחרת היינו מתקשים להתמודד עם השיפוע התלול. כעבור כשעה של הליכה עברנו את קו העצים - קו גובה שממנו ולמעלה לא גדלים יותר עצים כי קר מדי - ולאחר כשעת הליכה הגענו לקו השלג. עוד כחצי שעה ואנו בתחנתו העליונה של הרכבל המשמש את הגולשים בעונת החורף. זו התחנה האחרונה של האנשים הנורמלים. לכאן הם מגיעים באפס מאמץ ואילו אנו רק בשליש הגובה. שרירינו כבר רועדים ונותרו לנו עוד שני שלישים של דרך.

דני הציע, ובצדק, לנוח מעט ולהתבונן בנוף של אזור האגמים. השמים היו כחולים, האוויר היה נקי ומכל עבר נראה נוף וולקני מרהיב של מישורי בזלת ופסגות געשיות, זרוע נקודות כחולות של אגמים. מכאן ואילך מטפס שביל ההולך וצר עד שנעלם ואנו עולים ללא שביל במדרון ההולך ונעשה תלול מרגע לרגע. התפתלנו מפה, עקפנו משם, אך כעבור רגעים מספר התברר שאין ברירה אלא לבוסס בשלג.  

כל מעיינינו היו נתונים לפסגה (צילום: גילי חסקין)

מסתבר שמלכתחילה שגינו. הדרך הנוחה הינה דווקא על השלג ואילו אנו חיפשנו משום מה דרכים עקלקלות על גבי צוקים ופיסות קרקע זרועות גרגירי אבנים. השלג בתחילה היה רך ונעים, אבל תוך זמן קצר הקפיא את הרגליים. הרגשנו תחושה מוזרה של חום בכל הגוף וקור בכפות הרגליים. הדרכים העקלקלות הובילונו לגוש גדול, קשה ומסוכן של קרח שהדרך היחידה לעבור אותו היתה בעיטות חזקות, כדי למצוא מדרך לכף הרגל, דבר שלא מנע החלקות, אך היה בטוח באופן יחסי.

רק 22 שנים מאוחר יותר, כשטיפסתי אל ההר חמוש בגרזן ובמסמרי שלג (קרמפונים), הבנתי כמה בורים היינו, כשטיפסנו כך, ללא ציוד וחפים מידע. היו מטיילים שלא זכו לאותו חשבון נפש. הם העפילו אל ההר אחרי העונה, וסמוך לפסגה החליקו אל סדק בקרח ואל מותם. אנו לא חשבנו על כל אלו. מעיינינו היו נתונים לפסגה, יהירים, שיכורי נעורים, בטוחים בכול עלומינו. יוסי שעט קדימה, עפר פיגר מאחור, ואנוכי צעדתי בחברת דני שקיטר אודות נעלי הפלדיום שלו שספגו מים, וקילל את יוסי המדרדר אבנים.

התעקשנו, ניסינו והצלחנו

בשלב מסוים חשנו את הסכנה. המדרון הפך לתלול ומאיים גם עבור רוחנו הפוחזת. התקדמנו אט אט, עקב בצד אגודל, כאשר אנו מנסים שלא להחליק מטה וכמו כן להגן על ראשינו מברד האבנים המתדרדר מלמעלה. הדברים סותרים כמובן, כי בכל פעם שבורחים מאבן - מחליקים מטה. בשלב מסוים נשאר דני מאחור, ולאחר כ-20 דקות חבר אל עפר שפיגר אחריו. והם התבוננו בתימהון בפסגה ואלו את עצמם מה הם לעזאזל עושים במקום הקר והמיותר הזה. לאחר התייעצות בארבע עיניים החליטו שהמרק החם אשר בבקתה עדיף על הטיפוס ושהנוף ודאי אינו שווה את המאמץ. כמו השועל והענבים מעבר לגדר שהפכו בעינו לחמוצים.

יוסי קל הרגליים כבר היה הרחק למעלה ואנוכי המשכתי לבדי בדרך הקשה אל הפסגה שדומה והיא הולכת ומתרחקת. השמש היוקדת והמאמץ מצמיאים, ומקור הנוזלים היחידי היה השלג. מפעם לפעם גחנתי לצנן את הפנים הלוהטות בחופן של שלג והתקדמתי הלאה. "רחיצת פנים" והתקדמות, רחיצת פנים והתקדמות עוד קצת עם מאמץ ונגיע לפסגה. היה קשה. את מאה המטרים האחרונים עברתי בעזרת "רגליים ידיים ושניים" והגעתי תשוש אל יוסי שחכה למעלה ועודד אותי בקריאותיו.

בפסגה - מכתש גדול. גוש כהה ששלג סביבו ושלג על קירותיו מתחתיתו נשמעים רעמים ובמרכזו לוע, ממנו נפלטים אדים, ומוטחות אבנים אדומות - ההר פעיל! מבט הצידה ואנו מהופנטים אל הלוע הרותח בצבע אדום. שם, לפנינו, המגמה יוקדת. שם ראשית החיים.  

אי אפשר שלא להביט מהופנטים (צילום: נועם סגן-כהן)

ישבנו כשעה, המומים מעוצמתו של הטבע ומיופיו של הנוף. אגם ויה ריקה הגדול נראה קטנטן כאילו פרוש על כף היד. וולקן יימה המעשן אף הוא, נראה כגוש לבן זעיר שהזדקר מעל יערות האראוקריה של שמורת קונגיגיו. באופק נראו הרים מושלגים רבים, שיצרו שמיכה לבנה ענקית. מצד אחד נפרשה לה ארץ של מקווי מים. אגמים מדרום, אגמים מצפון, כולם מוקפים ישובים קטנים, עיירות יפות ומשורים זרועים אפר וולקני. מצד שני נראה הר מושלג ענק, ותחתיו מניפה של קרח ומאחור כפות רבות של הרים, חלקם מושלגים וחלקם מיוערים. אזור האגמים של צ'ילה.

ישראלי שפגשנו אמש טען שהקפת הפסגה אינה אפשרית, אך אנו התעקשנו, ניסינו והצלחנו. כיום לא ברור לי מדוע, אך אז, בכוחם של נעורים, פסענו אט אט אוחזים בסלעים בחוזקה, נושמים ענני אפר ואוויר רווי אדי גופרית, משתעלים וממשיכים. מפעם לפעם הבטנו למטה צפינו בחומר הבוער. שמענו את הלמות גלי הלבה הרותחת וראינו את הלוע זוהר באור אדום ומרשים של בראשית. היתה זו תחושה מוזרה: רגליים קופאות מקור, גרון נצרב מחום ובלב, הפשרה.

הירידה למטה כבר היתה בדרך הנכונה. מדרון ענק של שלג, ריצה פראית למטה, גלגולים ואפילו החלקה בעמידה, על כפות הרגליים. לאחר שנפלתי מספר פעמים התיישבתי על השלג והחלטתי להחליק במהירות על אחורי. הישבן פעל כמזחלת עץ ועזר לי לשוט לטוס למטה. בשלב הראשון זה נעים, בשלב השני, כואב, ובשלב שלישי לא מרגישים בו - הוא קפוא ודומה כי הפך לקרח. הגעתי אל תחנת הרכבל עם המון חוויות ומעט מכנסיים. משם כבר החלקנו בעזרת ניילון, במהירות עצומה.

בבקתה המתינו לנו דוגי ודני שהכינו לנו מרק חם, ולאחר מכן ירדנו יחדיו למטה בדרך לפארק הבא.

• מהודו ועד כולם - לכל הכתבות
• לאתר של גילי חסקין - לחצו כאן