אז אתם ממחזרים בקבוקים... רוצים פרס?

אם חס וחלילה תתחולל שואה נוספת, יש לפחות נתון אחד שדי מרגיע אותי והוא, שככל הנראה שוב לא ייעשה במהלכה שימוש בגז ציקלון בי. מדוע? כי זה ממש, אבל ממש לא ידידותי לסביבה. מובן מאליו שתקוותי זו מתבססת על ההנחה שגם את השואה הבאה יחוללו הגרמנים, שכן אם היא תבוצע על ידי האיראנים למשל, אין כל סיכוי להתחשבות כה נאורה מצידם בגורלו האומלל של כדור הארץ.

מכל מקום, זהו אחד מהנתונים החיוביים, שאני מעלה על דעתי שעה שאני מבקשת לדון לכף זכות את הדת הירוקה, המפילה סביבי מדי יום אינספור חללים נוספים.

זהו כמובן המקום לסייג ולומר, ואפילו להתנצל ולהבהיר (מה שמוכיח שגם בי חלחל משהו מין היראה מפני כוהני הדת הזאת), שאני בהחלט משתוקקת בכל לבי לאמא אדמה בריאה, אבא אוויר צח וסבתא אטמוספירה זכה ובתולית, ללא חורים מיותרים באוזון או בכל חלק אחר שלה. ויחד עם זאת, חששות כבדים ממלאים אותי מול מציאות, שבה המבחן האולטימטיבי לרמת ההומניות, הליברליות והמודעות הסביבתית שלי היא השאלה אם מיחזרתי את הבקבוקים, השלכתי את הסוללות המשומשות בפח הנכון וויתרתי על הניילון והנייר לטובת שקיות הפשתן.

פעם, בעבר הפחות ירוק שלנו, זה היה המבצע התורן לטובת הרעבים בביאפרה, או סומליה, או בנגלדש שהדאיג אותי באותו הקשר ממש. באותם ימים תמימים התבטא מבחן ההומניות שלך בתרומה של תרופות, או בגדים, או תמורתם למזי רעב כלשהם אי-שם. אם עמדת בו, יכולת להתכחש לסביבתך הקרובה הזקוקה לעזרתך, ועדיין להיחשב ליפה-נפש בעיני עצמך ובעיני האחרים.

ויש להדגיש - חשוב ונכון וחובה לתרום לנזקקים, גם אם הם שוכנים מעבר להררי החושך וללא הבדל גזע ומין ובכלל. אך לאחרונה יוצא לי להכיר יותר ויותר כאלה, הסבורים שחובה זו פוטרת אותנו מהמחויבות לקיים תחילה את מצוות "עניי עירך קודמים". מדוע הם קודמים? להבנתי, פשוט משום שהרבה יותר קשה לעזור ל"עניי עירך". עשיית חסד עם אנשים שסובלים ממש לידך, תמיד גוזלת הרבה יותר זמן, ומטרידה ומאלצת להתמודד, כי יש להם שם ויש להם קול ולא פעם, מה לעשות, יש להם אפילו ריח.

ובהקשר הזה בדיוק מאפשרת הדת הירוקה עליית מדרגה מדאיגה, שכן היום כבר אינך מחויב אפילו בקשר אנושי כלשהו על מנת להיחשב לאנושי. אתה לא צריך אפילו לשלוח מזון או בגד לאביון פלוני אלמוני. מספיק למיין בקבוקים כראוי (ולהתעלם מחוסר ההיגיון המסוים, הנובע מכך שבהודו ובסין וברוסיה עולות מדי יום על הכביש אלפי מכוניות חדשות, ויערות רבים בדרום אמריקה נכרתים לטובת יותר ויותר שדות מרעה לפרות מפריחות גז מתאן, המיועדות לאוכלי הבשר המתרבים).

במשך שש שנים גרתי בגרמניה. זה היה בשנות ה-80 וכבר אז מוינו שם בקבוקים באובססיביות קדושה: פלסטיק לחוד, זכוכית לחוד, וכך גם ירוק לבן וצהוב. כל סוג לחוד. זאת ועוד: באותה עת ראיינתי עבור העיתון "חדשות" ז"ל את אחד ממנהיגי המפלגה הירוקה (שזה אך הנצה דווקא שם, והחלה לעורר התעניינות עולמית). זו הייתה גם הפעם הראשונה בה זכיתי לפגוש אנטישמי בגודל טבעי.

רוצה לומר? בסך הכול שאפשר להיות ירוק ורשע, או סתם ירוק ואדיש לסבל אנושי, שכדאי לשים לב ושכדי לעזור לזולת, לאווירה הטובה ולכדור הארץ כולו. לא מספיק למיין בקבוקים. זה הכול.