פצעי קור

זהו, עכשיו זה רציני. נגמרו הבקרובים, הסתיימו כל האימונים של יבש לפני רטוב. זה העניין עצמו. החורף התחיל באופן רשמי - הכל כאן רשמי - וכבר קר כאן באמת. לא איזו שמונה מעלות של סתיו פריזאי נעים, אלא מינוס ארבע, מינוס שש. אב הבית מקפיד להתווכח מדי בוקר עם אתר האינטרנט שמספר לנו את עתידנו. כשראה שכל האתרים המתחרים טוענים גם הם שקור כלבים היום, שיכלל את תאוריית הקונספירציה שלו: כולם ממילא מקבלים את המידע שלהם מאותו מטאורולוג, והוא, במקרה, לא בכוונה ולא באשמתו, טועה.

אני לא עסוקה בהתכחשות למספרים, בעיקר כי אני ממילא לא מאמינה בהם; לא באלה שעל המשקל, לא אלה שבחשבון הבנק, ובטח לא לתחזית. באמת קר כאן. מאוד מאוד. אפילו פריזאים שנהנו קודם לומר לנו "חכו חכו, אתם חושבים שעכשיו קר? דצמבר עוד יגיע", מוכרחים להודות שכבר קר.

טוב, אולי הם לא מוכרחים להודות. כלומר, בעיקר הן, שיעדיפו תמיד ללבוש חצאית שתתאים יותר לסוודרון הדקיק שמעליה מאשר לתנאי מזג האוויר. הנועזות שבהן מתרוצצות כאן ברחובות, עטופות בצעיפי ענק שאמורים באיזו עסקה סיבובית לייצר מספיק חום כדי לחפות על כפות הרגליים הערומות שלהן הנתונות בנעלי בובה, החינניות יותר בלי גרביים.

אין להם סבתא בולגרייה כמו לילדות שלי, וגם לא אבא חצי בולגרי, כי אם היו להן הן היו יודעות, שהכי חשוב שיהיה חם בקצוות. הילדה מתהדרת במגפיים מרופדות בפרווה סינטתית ומחממת היטב שקיבלה בירושה מחברה חדשה שכפות רגליה גדלו כבר, אבל שאר בני הבית נאלצים להסתפק בשני זוגות גרביים או בגרביונים וגרביים מעליהם. וכפפות, כמובן, למרות שהקטנה שבמתמרדות הבית נהנית מאוד בעיקר לפשוט אותן ולזרוק אותן ולגרום לעוברים והשבים לחשוב, בהבעת האדישות האופיינית להם, שאני אמא איומה, בשני מובנים לפחות: גם נותנת לבתה לקפוא מקור וגם – חמור הרבה יותר בעיניים הצרפתיות – מאפשרת לה לגדל רצון עצמאי משלה. ועוד בחורף.

יוצאים רק אם חייבים (צילום: כנרת רוזנבלום)

הפרצוף קפא להם

הרבה דברים מלמד אותך הקור הזה. פתאום אפשר להבין את חמיצות הפנים הצרפתית הקבועה. הרי הכל כאן כל כך יפה וגם טעים, ובכל זאת רוב האנשים מסתובבים כאן עם איזו הבעה קפוצה של אי נחת. פשוט קפא להם. הכל. כן, גם. הקור מקשיח את הגוף, מותח לאורכו גידים של עצבנות ומתח. בקור אני הולכת כמו לקראת מבחן קשה במיוחד, הכתפיים והעורף נתפסים מאליהם. הוא מתנגד, הגוף, לקור; פוחד, ובצדק.

הקור חסר החמלה עושה בגוף שמות. העור מתחיל להישחק ולהיסדק, בכפות הידיים נוצרים מאליהם חתכים מיקרוסקופיים שבראשיתם ניתן להבחין כשמקלפים תפוז אבל בהמשך הם הולכים ומתבססים והופכים לפצעים של ממש.

הצינון ושיעולים הופכים להיות אביזרים נלווים קבועים, כמו חפיסת הטישו בכל כיס, כמו השפתון לריכוך היובש בשפתיים.

ככל שנעשה קר יותר, יש איברים שמאבדים תחושה, כמו כפות הרגליים (זה עוד טוב, בהמשך הן יתחילו לכאוב כאילו דרסה אותן משאית) ואחרים שקמים פתאום לחיים חדשים. בקור החדש, העצבני, הטהור, של הימים האחרונים, אני מתחילה להרגיש את כל הסתימות בשיניים שלי. מדי צעד, כשעקבי המגף נוקשים באבני המרצפת הזעירות והקשות נורא, עובר בעצמות גל זעזוע, שמגיע עד לשיניים. תנו לי עשר דקות, מתחילת השאנז אליזה ועד אמצעו, בלי להתעכב לא בגוצ'י ולא בזארה, ואני ממפה לכם את כל הסתימות וטיפולי השורש שעברתי. יותר מהימן מכל צילום פנורמי. גם יותר מטריד. הנה עוד סתימה מתרופפת. איי. באמת מוכרחים כבר לסדר את ענייני הביטוח הרפואי.

כמה מסוכן, ככה קמאי ומרגש

כמו האדם הראשון בהתמודדותו המופתעת והנחושה מול איתני הטבע, גם אנחנו מתחילים לגלות איך מקוששים קצת חום.

ברחובות יש לצעוד ביעילות ובתמציתיות. להעביר עוד בבית את כרטיס המטרו מהארנק לכיס, כי הידיים המאובנות יבוששו לשלות אותו לפני הכניסה למטרו. במקרה של שיטוט נרחב – ורק אירועים שההשתתפות בהם חובה עשויים לגרום לשיטוט רחובי, כמו חיפוש מתנה ליום ההולדת – יש להיכנס לכל חנות אפשרית, ולפשפש ארוכות בסוודרים, רק מפני שהם תלויים בצמוד להסקה. לצאת החוצה רק אחרי שמפשירים, רק אחרי שמוודאים שהדם שוב זורם לכל חלקי הגוף.

בבתי הקפה יש לחפש את המקום הכי חם, ולהיות פתוחים לאפשרויות חדשות. במפתיע, דווקא במרפסת הסגורה בניילון והמחוממת בגז עשוי להיות חם יותר.

לקבוע עם חברים רק בתוך בתים. רצוי בבית שלנו. בבית חם וטוב, חום שנבנה שעות על שעות, שנים על שנים. נראה כאילו החימום הסמיך של הבית עובד משחר הבריאה. ואם עדיין לא חם מספיק, מדליקים את האח. ככל שזה קולנועי וגם לא ממש פרקטי (מישהו צריך לסחוב את כל העצים האלה שהאש מכלה במהירות עצומה) זה גם מאוד מחמם; גם עצם ההדלקה, סידור העצים והניירות והקוביות של החומר הדליק, וגם האש עצמה. כמה מסוכן, ככה קמאי ומרגש, מלהיט ומלהיב. כשהאש מרצדת שם, מפצחת לה זרדים בדממה, אני מתקשה לרגע להאמין שאלה באמת החיים שלי, אבל מיד מבחינה בבול עץ שהאש לא מצליחה לכבוש, ומארגנת מחדש את העצים.

תוסיפו לזה מוזיקה, ותבשיל חורף ריחני, ותרגישו איך הגוף מפשיר, והנשמה מתרככת, והקצוות מתעגלים, והחמימות מחלחלת לאיטה, מתישבת בנחישות בכל תא ותא של הגוף, והעולם בחוץ הולך ונמוג.

הקור המצמית והחום המציף מחדדים האחד את האחר. החום שבבית חם ומנחם יותר כשאצבעות הרגליים נושאות עדיין את הכאב של הקור. מעבר לפרקטיקות מתברר, שזה שילוב די מרגש, כמו פרופיטרול ממולא בגלידה וטובל ברוטב שוקולד חם, או זיכרון רחוק מאיזו סצנה מ"תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים". אם רק החורף הזה לא היה מלווה בכל כך הרבה טישואים לקינוח האף.

אבל השבוע גיליתי שהטקטיקה מספר אחת, לחימום הגוף והלב והנפש, היא להשתעל כל הלילה ככה שהאיש בהמשך המיטה יבין שהוא צריך לפזר בעצמו שתי ילדות לגניהן האירעיים והחלקיים, וכשהוא חוזר, עם קרואסון ועיתון, לשמוע שאחת בכתה רק קצת והאחרת, לראשונה, בכלל לא. ואחרי כמה דקות של תה מתוק ומיילים ואח בוערת במתינות, לשאול אותו: שמת לב? לא. תקשיב רגע, אתה שומע את זה? לא. מה? שקט. אין כאן אף אחד. אנחנו לבד. בבית. לבד.

• לפרק הקודם: נשיכה צרפתית