על מה חושבים העכברים?

תארו לעצמכם שהגיע לידכם ספר מקולל ואתם לא זוכרים בדיוק היכן הנחתם אותו. הספר יכול להימצא ליד המיטה, על המדף, אצל השכנה, בחנות הספרים, בקרקעית האוקיאנוס, בהוליווד, בכל מקום לכאורה. על פי ההיגיון הרווח, לפחות מאז שנפל לניוטון תפוח על הראש, הספר חייב להיות במקום כלשהו, גם אם אין לכם מושג היכן. אבל מה אם, כל עוד אין בידכם ידיעה ממשית, הספר המקולל נמצא למעשה בכל המקומות הנ"ל? מה אם אין מציאות אחת מוגדרת אלא ריבוי עולמות המתקיימים בעת ובעונה אחת? אפשרי. אבל ברגע שבאתם ומצאתם את הספר נקבעה מציאות אחת ויחידה, וכל האפשרויות האחרות קורסות ברגע.

לתיאורית הקריסה המתוארת להלן על רגל אחת, קוראים בשם "פרשנות קופנהגן” והיא חלק מפולמוס אינטלקטואלי שופע הדן בהשלכות מרחיקות הלכת של מכניקת הקוואנטים. הרעיון לקוח ישירות מספר הקאלט החדש של סקרלט תומס הבריטית - "סופו של מיסטר Y" – שבו התיאוריה הפיסיקלית המהפכנית לא רק מוזכרת מספר פעמים בגוף הספר אלא מיושמת הלכה למעשה בנרטיב המפותל.

"סופו של מיסטר Y" הוא ספר מדע פופולרי, מותחן סייבר-פאנקי, רומנסה מרטיטה, ניסוי מחשבה, מסמך תיאולוגי נוקב, תסריט הוליוודי, ספר אימה, פורנו רך לבני הנוער ואפילו מניפסט פילוסופי, בעת ובעונה אחת. כשמסיימים לקרוא אותו מוצאים שכל הז'אנרים והמאמץ האדיר לשכלל אותם לנרטיב אחד קורסים ברעש קטן לכדי מציאות אחת ויחידה – הוא אף לא אחד מכל אותן תצורות, אלא סתם עוד ספר - לא רע, אבל פשוט לא מספיק טוב. בקרוב באקרנים.

טי-שירט ישן ואייפוד קטנטן

כמו מקלחת צרפתית קרה, במין סנוביות אקדמאית ליברלית (ומעצבנת) שמצליחה לדגדג במעט את האפידרמיס ולשכוח לגמרי מהעצמות - סקרלט תומס חוטפת מכל הבא ליד בלי בושה, באמתלה פוסט מודרנית אקלקטית של עיצוב פני שטח מתוחכמים והעמדת לוק מגניב ומעודכן, עם טי-שירט ישן ואייפוד קטנטן. היא אפילו לא טורחת לטשטש את העקבות המפלילות שמתחילות ב"דוקטור קאליגרי" האקספרסיוניסטי, ועוברות דרך שיירה ארוכה של ציטוטים ורעיונות מספרי מדע פופולרי והגיגים פילוסופים, ומגיעות בחריקה צורמת עד לפאתי ה"מטריקס".

גם הניימדרופינג (האיכותי בדרך כלל) נופל בקצב מסחרר – איינשטין, החתול של שרדינגר, דרווין, אדגר אלן פו, השעון של פאלי, בודריאר, סמואל באטלר ועוד רבים וטובים. אפילו היידגר ודרידה הן שתי דמויות מפתח בדמיון משולח הרסן של הגיבורה האמיצה בספר – אבל בכאילו כזה. דיפרנאס? סימולקרה? הומיאופתיה? שתי שורות ואתם פרופסורים, אפילו לא צריך להקיש גוגל. מה גם, שמידה גדושה של אסקפיזם מתקתק וקצת רומנטיקה תמיד עוזרים לבלוע את התרופה (הכאילו) מרה.

כל זה תלוי כמובן במידת ההתמסרות והשכנוע העצמי מול היקום הפיקטיבי שבנתה תומס. על הקורא מוטלת משימה כפולה – האחת להאמין ולשקוע במתרחש הבלתי נתפס כדי ליהנות ולשכוח מהצרות, ובה בעת להעמיק במימד החתרני שמערער על קיומה של אותה התרחשות, ובעצם על יסודות היקום בכלל. המהלך הכפול הזה נבנה בהדרגה בתבנית של מה שנקרא - ניסוי מחשבה - מעין תסריט היפותטי של מצב זה או אחר שבו לא מתבצעת מתודולוגיה אמפירית של התבוננות או של אקט פיזי, אלא של דמיון גרידא - הכל בראש, כמו שאומרים (הרכבות של איינשטין למשל).

ייתכן שכל ספר הוא ניסוי מחשבה בפוטנציה, בכל מקרה, ב"סופו של מיסטר Y" מחדדת תומס מחדדת את הרעיון הזה עד דק ויוצרת ספר שהוא בעצם, ספר בתוך ספר בתוך ראש בתוך עולם לא יציב ולחלוטין לא צפוי – בו צריך למצוא תשובות ולהגיע למסקנות. היא נורא משתדלת לשתול את הספקנות האתיאיסטית שלה בתחומי הרציונל, ולאפיין את הגיבורה אריאל כאילו הייתה מדענית מטורללת שחותרת לאמת אבסולוטית. כשבניסוי השאפתני הזה מבצבצות מוגלות מוסריות או פסיכולוגיות, אריאל עסוקה מדי בניסיון להבין את המכניקה שעומדת מאחוריהן וכמעט מתעלמת מהדינמיקה שבבסיסן. חבל שרק בדף האחרון של הספר מגיחה הארה אמיתית, יפה ומלאת חסד.