ביד הלשון

מחובשי בית המדרש אני. משחר ילדותי גדלתי בין החכמים. הספרים מקיפים אותי כל היום כולו. עם רבים מהם אני משוחח. לפיכך לא קל לי למנות חמישה. אם מוכרח אני לבחור הריני מונה בתחום העיון, מן החיבורים את הרמב"ם, מן הפרשנים את מן הפרשנים את רש"י ומן ההוגים את הרמח"ל. בתחום הספרות היפה כבש את ליבי עולם הפיוט, ריה"ל ואבן גבירול ורבי ישראל נגארה, אבל מי שחתם בי את חותמו העמוק ביותר בשירה הוא המשורר הגדול רבי שמואל הנגיד בשירי בן קוהלת שעשה. ובספרות, ש"י עגנון בכל כתביו.

לאחר שבחרתי, התבוננתי וראיתי שהצד השווה לכולם הוא לשון הקודש. הרגישות שלהם למכמני המשמעויות של הלשון, השליטה שלהם בכל אוצרותיה, הבהירות והניסוח המדויק, הביטויים והדימויים הנפלאים שנכנסו אל ליבי .

הרמב"ם

כל מה שכתב הרמב"ם בהלכה ובהגות הרעיש אותי. אבל הבנין הענק והמפואר של חיבורו "משנה תורה" הוא מפעל יחיד במינו. השלמות והדיוק המדעיים שלו יחד עם לשון עברית צחה ויפהפיה מלאת חידושים מקוריים וקצב פיוטי מיוחד. הלכות הרמב"ם נקראות כמעט כשירה. גאונותו בתורה, שליטה בלשון, כושר ההתבוננות בסביבה, תום וטוהר, חכמה ותפיסה דידקטית מיוחדת, לשון קצרה וענוה מופלגת.

רש"י

רש"י עיצב בעיני רוחי את סיפורי המקרא ואת אגדות חכמים, הוא שנטע בי אהבה לתורה, כאב לצרות עמי ותקוות הגאולה. הוא שליווה אותי בדפי הגמרא כמלמד מומחה ואוהב. ולא פעם חשתי שאני שואל והוא משיב לי.

הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו

את הרמח"ל הערצתי בגלל הרגישות האנושית, החדירה למעמקי נפש האדם, החתירה לאמת, האירוניה החריפה והלשון המדוייקת בספרו "מסילת ישרים" שהיה לי כל ימי חיי לעיניים. לימים הכרתי גם את היופי במחזותיו, "מגדל עוז" ו"לישרים תהילה".

פיוטים: ריה"ל, אבן גבירול ושמואל הנגיד

לעולם הפיוט התוודעתי מילדותי. ילד כבן שש כבן שבע הייתי, יושב על ספסל עץ ללא משענת מול ארון הקודש בבית הכנסת שער השמיים, מתפלל במחזור הספרדי ופיוטי הסליחות וההושענות והקדושות נשמעים מן החזן בנעימות ערבות והמלים חוצבות: "גדור פרצי בבן פרצי, ומחדק לקוט שושן", "יקרים מעופפים, בהוד והגה מצפצפים, אומרים קדוש. יחידה מאומות, בחירה מעלמות, אומרים קדוש וברוך". ורגש של עדנה ממלא אותי ודומה עלי שבית הכנסת מתמלא מעופפים המצפצפים והוד קדומים ננסך עלי, והחזן ממשיך:"יראה לובשים ומתבוששים, מתאוששים לעבדך ומתקוששים", ויראה ופחד נופלות עלי.

גדלתי ונער הייתי בישיבות, והתפללתי בנוסח אשכנז וכשהגיע הש"ץ בסליחות לחרוז: "אולי ירחם לקתה בכפלים, לעוטה אריות כמו בפי שחלים, לוקה ומשתלמת בעוון שולים, לא שכחה בכל זאת מכתב עוז חביון", ודמעות נוזלות על לחיי על אותה שלעוטה אריות ושחלים ובכל זאת לא שכחה מכתב עוז חביון, ואני מביט מימיני ומשמאלי ורואה חברי רוטנים על התפילה המתארכת ועל המלים הקשות,

ותמהון גדול אצלי: והלוא הן פנינים ממש... והפייט יורד מתי"ו ועד אל"ף את ירידת עמו: "תנות צרות לא נוכל, שבר בכל יום ואנחה, קרן ירדה עד עפר, צרי עין מצאו יד, פועלי שקר חיל עשו" ועד הצעקה: "אדון הקל עולינו". וכמה אהבה שיקע הפייט בפיוט: "תלבב את רעיתך, תכרות לה ברית חדשה, תיקר נפשה בעיניך, תטהרנה במים טהורים, תחנה בעיר חנה דוד, תזקוף קומת תמרה, תודיע לכל אהבתנו, תהלך בקרב מחננו".

מאז נקשרה נפשי לפיוט. אהבתי את העוצמה של אבן גבירול, ואת התפארת של שירי ריה"ל, אבל רבי שמואל הנגיד הדהים אותי בדמיון, בעושר התמונות ובמבע הנפלא שלו. כשקראתי את שיריו "בן קוהלת" נפשי נקשרה בו.

ש"י עגנון

ובאמנות הסיפור כבש אותי עגנון. יש סופרים שלשונם נאה אבל אינם יודעים לספר מעשה, יש שיודעים לספר מעשה אבל לשונם אינה נאה, יש שזה וזה בידם אבל אינם יודעים לרקום יריעה, יש שיודעים לרקום יריעה אבל אינם ציירים שאינם מאבדים ואפילו לא קו אחד ממה שרואים בעיניהם ובליבם.

גדול מהם עגנון שלשונו נאה מאין כמוה, ויודע הוא לספר מעשה, ורוקם עלילות, ומבחין במחשבות אדם, ויצרי מעללי איש, ומציירם, ומעמיק בשאלות הדורות ובחידת עמנו. מוסיף על כל אלה שהוא כובש אותך ומרגיש את לבך עד שכמעט ומשתלט על חייך, על לשונך ועל תלמודך, על מחשבותיך ועל אהבותיך, וכמעט אף על אמונתך. עד שאתה נאבק להשתחרר מלפיתתו, והוא משלח בך אחת מעקיצותיו כמי שאומר: כמדומה אתה שהשתחררת אבל בידי אתה.

כמעט וגרם עגנון שלא יכולתי לקרוא ספר מעשים אחר חוץ משלו. ובכל קריאה וקריאה, מוסיף על הפלא שבמעשה ובסיפורו, הרבה מכרים פגשתי ושמחתי. עימם ועם לשונם. המשנה והברייתא, הירושלמי והמדרשים, היראים והחסידים, רש"י והתוספות, המהרי"ל וחמדת ימים, הפייטנים והפוסקים, הב"ח והט"ז. כמה אוצרות לשון וכמה מרגליות המתגלגלות להן בין השיטין. כבר אמרתי שעודי ילד אהבה גדולה אהבתי את ספרי עגנון אבל גם יראה גדולה יראתי מפניו. טיפת מרה הייתה לו לעגנון בקולמוסו והיה מטיל אותה במעשיו. טיפת מרה זו הייתה לופתת אותי ולא נותנת לי מנוח. וממנה נתייראתי. וכך הייתה לי אליו אהבה גלויה ותוכחה מסותרת.