החיים הסודיים שלי עם יונתן היו קסומים
כל אותן שנים של דייטים סתמיים ומייאשים עם גברים שלא נמשכתי אליהם, גברים שמצאו חן בעיני אמי אבל לא גרמו לי להרגיש בבטן את הפרפור הדגיגי העמום שעורר בי יונתן, הביאו אותי להסכים. לומר כן לאסור, להתרגשות, לשבירת הגבולות
אני יכולה לחשוב על עוד הרבה דוגמאות ורק לגבי יונתן, חודשים ארוכים אחרי שהכל נגמר, אחרי שכבר שכחתי אם מספר הנייד שלו נגמר בשש או בשתיים, חודשים אחרי שצלצול טלפון כבר לא מקפיץ אותי ממקומי וגם דפיקה בדלת לא. אני עדיין לא בטוחה אם היום, בנקודת הסוף, כשכל מה שעתיד לקרות ביני לבין יונתן ידוע לי, הייתי מוותרת על ההתחלה, הייתי מוותרת על כל הדרך.
יונתן ואני כבר לא יחד. זה לקח לנו שמונה שנים, זה היה כרוך בהליכת בדידות אבלה בתוך יער אפל של ייאוש, זה היה כרוך באגמים של דמעות-כאב ובאגמים זוהרים לא פחות של דמעות-שמחה ושל עונג. ועדיין אני לא יודעת אם הייתי מוותרת על כל זה. על להיות אשה של יונתן ואיתו ובתוכו.
סבא שלי החזיק גם בדעה מוחצת וחד משמעית ש"לא אוכלים בחוץ, כי לכי תדעי מה בדיוק עשו הידיים האלו שעכשיו מכניסות את הפלאפל אל תוך הפיתה..." את העצה הזו של סבא אף פעם לא אהבתי, בכל קניה תמימה בדוכן שווארמה בעיר הייתי צריכה קודם להחליש את עוצמת הקול של סבא שהתנגן לי בתוך האוזניים לפני שהצלחתי למצוא את המילים הנכונות "בלי חמוצים, בלי חריף, הרבה סלט ורק שני כדורי פלאפל. בבקשה". גם את הנימוס הפולני למדתי מסבא.
טוב שהתרגלתי להיאבק בקול שלו, טוב שלא התנזרתי מאכילה בחוץ, אחרת איך הייתי פוגשת את יונתן.
דווקא בבית כנסת, מכל המקומות שבעולם
את יונתן פגשתי בבית כנסת. מכל המקומות שבעולם. לא ממש בבית הכנסת, אלא באולם שמחות קטן שנבנה מתחת לו בשביל אירועים משפחתיים וקידושי-מצווה קהילתיים. בית כנסת ירושלמי קטן וצעיר, טלאי על גבי טלאי, ללא ההוד וההדר של ותיקים ממנו, אבל עם אופי. קהילה של צעירים רווקים ובעלי משפחות.
זו היתה שבת חורפית, ועם כל חיבתי לחורף ולשבתות חורפיות במיוחד, משהו בהתקהלות למטה קרא לי לבוא ולהתחמם בחיקה ולדחות את המפגש עם הרוח המקפיאה ששרקה בחוץ. הריח החמים שעלה מלמטה, ריח של קוגל ירושלמי מהביל ושל הרינג עם טבעות בצל שקופות לצדו, משך אותי לוותר על הבדידות שלי ולהצטרף. לא הכרתי כמעט אף אחד, רק חודש עבר מאז שכרתי לי דירה קטנה בשכונה, קומה שלישית, עץ תות כביר פולש בעליו ובפירותיו אל תוך מרפסת, מסתיר בעלוותו הכבדה אותי ואת חיי מעיניהם של עוברי אורח סקרנים. בחורף השיר העץ את עליו והכריח אותי להסיט וילון ולהתלבש כראוי בדרך מהמיטה אל כוס הקפה במטבח.
ערמתי על צלחת חד-פעמית לבנה פרוסה של קוגל שחום מעוטר בנקודות שחורות המעידות על חריפות צפויה, עיטרתי בשלוש רצועות חתוכות דק של מלפפון חמוץ וניגשתי לעמוד בצד, נשענת על קיר לבן וארוך מעוטר בפסוקי בריסטול שמוטים מן המקורות. נשענתי והשקפתי.
32 שנות לבד היו כבר למעלה מכוחותיי
חיים של בדידות מולידים המון תובנות על אלו שחיים ביחד. תובנות שנולדות בעיקר מכאב לב ומניסיון די נואש לספר לעצמי שלבד זה בכלל לא רע "תראי את הזוג הזה שעומד ליד עגלת התינוק האדומה, כל כך עסוקים בקוגל שלהם ובתינוקת וברכילות עדכנית עד שלא נותר להם זמן להחליף מילה אחד עם השני. בשביל לדון בטיב הקוגל אני לא צריכה בן זוג". הייתי מתורגלת במשפטים כאלה, אפילו אותי הם כבר לא שכנעו. 32 שנות לבד היו כבר למעלה מכוחותיי. עייפתי מהיות לבד.
יונתן עמד ליד שולחן ארוך, מכוסה במפת פוליאסטר לבנה מוכתמת משבתות רבות של סעודות מצווה. יונתן לבש מעיל גשם שחור וארוך, ונדמה שהפרט השולי הזה הוא שתפס את עיניי. שנים עברו מהרגע ההוא, ואת מעיל הגשם אני עוד זוכרת בבהירות. הסתכלתי עליו ומשהו כאילו טשטש את כל שאר הנוכחים, הופך את הציבור לניצבים שוליים בתוך תפאורת רקע. לרגע אחד היו באולם רק אני ויונתן. אז עוד לא ידעתי שקוראים לו יונתן, ובמבט לאחור, זה היה הפרט הכי פחות חשוב שלא ידעתי עליו.
ניהלנו קרב מבטים עיקש, חום פוגש בירוק
הוא עמד לבד. הסתכלתי סביב בחיפוש אחר פרטי מידע חשובים נוספים במיומנות של רווקה ירושלמית, אבל לא זיהיתי לידו שום עגלת תינוקות או אשה שיעידו על מצב משפחתי של "אין כניסה". לא זזתי מהמקום שלי, רק הסתכלתי. עיניים ירוקות היו מידע נוסף שהצטרף אל המעיל השחור. לשניות ספורות ניהלנו קרב מבטים עיקש, חום פוגש בירוק. יונתן ניצח - ניצחון ראשון בשורה ארוכה של נצחונות בקרבות שעוד ננהל. השפלתי את עיניי בתבוסה מרירה-מתוקה אל הקוגל שנראה היה לי פתאום קר מדי, שרוף מדי ומיותר. פרפור נדיר ולא מוכר של התרגשות חלף בבטני. הרמתי את העיניים והאיש - על עיניו הירוקות ומעילו השחור - כבר לא עמד שם. האוויר שהיה כלוא אצלי בריאות במשך כל קרב המבטים השתחרר בנשיפה ארוכה ומאוכזבת. יצאתי אל האוויר הירושלמי הקר, שורט הריאות, אל הדירה שלי בה אוכלים לבד ארוחות שבת ומצחצחים שיניים במברשת היחידה שעומדת בכוס וצוחקים לבד מסרט שנון ומתענגים לבד בחדר חשוך ועוברים מהר ליד המראה במסדרון כי העיניים שניבטות שם ממול עצובות-עצובות.
במוצאי שבת יונתן התקשר. "אשמח אם תוכלי לשתות איתי קפה. יום ראשון?". שאל-קבע בטון שלמדתי לאהוב. בסוף סיכמנו על תה צמחים. יום ראשון, חמש אחרי הצהרים, בבית של ההורים שלו. "הם בחו"ל כרגע, והבית שלהם מספק אופציות מוצלחות יותר מכל בית קפה כאן בעיר. אני מבטיח". באותה שיחת טלפון ראשונה המיקום נראה לי תמוה, בהמשך הבנתי שעבורנו זהו המיקום המושלם. לא נמצא הגיוני ומפנק ממנו. לא נמצא בטוח ממנו.
זה היה הדייט המשונה בחיי. יונתן הכין לי תה צמחים והתיישב מולי על כסא מנהלים מסתובב בחדר עבודה גדוש הספרים של אבא שלו, איש הייטק בעבר ופנסיונר אינטלקטואל בהווה. העיניים של יונתן היו נעוצות במסך המחשב רוב הזמן, הידיים שלו תחובות עמוק מתחת לירכיים, כאילו מפחד שהן עלולות להזיק אם לא ישתלט עליהן. אני זוכרת את צבע המכנסיים שלבש יונתן, את הריצ'רצ'ים הקטנים בקצה של כל מכנס. את העיניים של יונתן אני כמעט ולא זוכרת. אני רק יודעת שהתאמצתי מאוד להבין מה הוא מנסה לומר לי.
אני מוצאת חן בעיניו. מאוד. מוכנה לנסות?
יונתן סיפר מיד הכל. הוא נשוי, עם ילדים, גר בשכנות אלי. נישואים עגומים, שותפות ללא חברות, ללא אהבה, התחתן בגיל צעיר. המחויבות לילדים הורידה מזמן מעל הפרק את האפשרות לפרידה. זה המצב. אני מוצאת חן בעיניו. מאוד. מוכנה לנסות?
הייתי רוצה לספר שסירבתי מיד. בתקיפות. הייתי רוצה לפחות להיות מסוגלת לומר שההתלבטות ארכה דקות ארוכות, שביקשתי לחזור עם תשובה אחרי שיהיו לי כמה ימים להרהר בהצעה, בעומד על הפרק, בהשלכות. הייתי רוצה להסתכל לאחור ולומר שהתייסרתי בעת מתן התשובה, שהייתי צריכה להכריע בין ערכים. אבל לא. אני רק עצמתי את העיניים, ולנגד עיניי חלפו שנים של הליכה עקרה בתלם, שנים של עמידה מתסכלת בציפיות, ניסיון עקר להגשים חלומות שמעולם לא היו שלי באמת. בסך עברו לפניי כל הדייטים המיותרים, כל הסירובים, כל ההשפלות, השעות המבוזבזות בחברת בחורים שדבר לא היה לי במשותף איתם. והשיירה הזו העגומה שצעדה לה באיטיות מול עיני העצומות היא שהביאה אותי לומר כן. כל אותן שנים של מפגשים סתמיים ומייאשים עם גברים שמצאו חן בעיני אמא שלי, בעיני החברות שלי, גברים שלא נמשכתי אליהם, שלא גרמו לי להרגיש בבטן את הפרפור הדגיגי העמום שיונתן עורר בי, הביאו אותי להסכים. לומר כן לאסור, כן לחורג, להתרגשות, לשבירת הגבולות.
פקחתי את העיניים. יונתן עדיין היה שם, יושב על כפות ידיו, משפיל מבט אל הריצ'רצ'ים הקטנים בשולי המכנסיים. אמרתי כן, והוא חייך. קמטי צחוק האירו את העיניים הירוקות שהודו לי על שהסכמתי לצאת איתו אל סיפור הרפתקאות, בלי הבטחות לסוף טוב. הוא הושיט לי את ידו, יד גדולה, רחבה, אצבע אחת מעט מעוקמת, שריד למשחק כדורסל ישן. כף היד שלי נעלמה בתוך לחיצת יד שנתנה אישור להסכם נטול המילים הזה שכרתנו - יחד, בטוב וברע, בבריאות ובחולי. עד שייגמר. עד שניגמר.
שעות גנובות של עונג צרוף, של גילוים מרגשים
החיים הסודיים שלי עם יונתן היו קסומים. שעות גנובות של עונג צרוף, של גילוים מענגים ומרגשים. שעות של ישיבה במסעדות לא כשרות כדי להימנע מפגישה עם מכרים, אוכלים רק טוסט וקפה וחסה. שעות של שקיעה בראש סוכת מציל נטושה ביום חורפי של אדר ושעות של זריחה בחדר זעיר בהרי ירושלים. שעות של מגע שהיה כולו חדש לי, מענג ומכאיב, מרגיע ומייסר. שעות של לימוד חדש על גוף ונפש וקסם החיבור בין שניהם.
יונתן לא היה איש של דיבורים. יונתן לא היה איש של מילים כתובות. את האחריות על המילים קיבלתי אני על עצמי, כך גם את האחריות על הרגשות. "עצוב לי, אני מתגעגע" מעולם לא היו מילים של יונתן. יונתן היה איש של מעשים - בואי נסע, בואי נלך, בואי נראה. אני זו שבכיתי.
שמונה שנים של חיים עם יונתן הולידו שעות בכי רבות מספור. בכיתי על כל מה שאין לנו וגם לא יהיה, בכיתי על החיים בתוך סוד, על עונג שעדים לו רק ארבעה קירות, על אהבה בתוך חדרים שכורים לפי שעה, על מתנות שאי-אפשר לתת. בכיתי על שיחות טלפון שלא נאמר בהן דבר כי "אני לא לבד". בכיתי על שנה ועוד שנה, על שמונה שנים בהן החיים שלי נכנסו מרצון אל תוך הקפאה עמוקה.
ידעתי שבנינו לנו ממלכת פנטזיה קסומה, מקדש לאהבה הנדירה שלנו. ידעתי שמחוץ לגבולות הארמון הקסום אין לאהבה שלנו קיום. רציתי לחיות עם יונתן חיים שלמים, ללכת איתו ברחוב, לראות איתו יחד סרט באולם ששורותיו מלאות, ללדת ילדים, להזדקן. אבל באותה מידה של ידיעה היה לי גם ברור שדבר מהחלומות האלה אינו אפשרי.
אלף פעמים ניסינו להיפרד, לחתוך את הקיום הסימביוטי הזה של אניויונתן. אלף ניסיונות עקרים שהובילו שוב ושוב אל ההחלטה שטוב לנו המעט הזה לעומת הלא-כלום. להתגרש מחייו הקודמים יונתן לא הסכים בשום פנים ואופן. להתגרש מחיי עם יונתן אני לא הייתי מסוגלת בשום פנים ואופן. מעגל אכזרי של אהבה נטולת בית, שני אנשים שלא מצליחים לחיות לחוד ולא מצליחים לשלם את המחירים הכרוכים בלחיות יחד.
sms אחד יותר מדי, אולטימטום אחד חד משמעי
הסוף הגיע כעבור שמונה שנים. איש מאיתנו לא יכול היה להביא לפרידה בעצמו, היה צורך במכת חרב שתרד על האהבה הגדולה שלנו כדי לנתץ אותה. הודעת sms אחת יותר מדי, אולטימטום אחד חד משמעי מאשה שהיתה מוכנה להעלים עין. וזהו. סוף.
ועכשיו, המון חודשים אחרי, אני שואלת את עצמי אם גם הפעם צדק סבא שלי. אם מישהו היה מספר לי את הסוף בנקודת ההתחלה, האם הייתי מוכנה לוותר על כל העונג הזה, לוותר על כל הכאב האכזרי. האם יכולתי להשליך מאחור אהבה גדולה ופשוטה של איש אחד לאשה אחת. אהבה נכונה, בין שני אנשים נכונים, במציאות ובזמן כל כך לא נכונים.
אני שואלת את עצמי שוב ושוב, ואין לי תשובה.
לפנייה לכתב/ת 
